האם אנו שמחים בשמחת תורה? יש בתורה דברים יפים שאנחנו מאמינים בהם בכל לבנו, אבל עדיין קשה לנו לשמוח בשמחת תורה. יש בתורה ערכים ומצוות שאנחנו חושבים שבדור הזה אינם ראויים. אין בכוונתי לדון בשאלת ה"מוסר טבעי מול מוסר אלוקי" השחוקה כל כך. אני רוצה לדבר פשוט על דברים שכל אדם בר דעת היום מבין שהם אינם ראויים למציאות ימינו.
למשל, העובדה שבתורה יש מוסר של עבדים, יש דיני עבד עברי ובעיקר עבד כנעני. אנחנו מאמינים בלב שלם שהאדם, כל אדם, נברא בן חורין. אדם אינו סחורה ואינו יכול להימכר. פשוט כך.
מכיוון שכך, מוזר לנו שהאישה נמכרת בטקס הנישואין. שוב, כל אדם נברא בן חורין, איננו סחורה ולכן לא יכול להימכר. התפיסה הזו זרה לנו. מערכת הנישואין מבוססת על תהליך קנייני שבו הגבר קונה את האישה, ומכיוון שהיא רכושו כל דיון על מעמדה אחר כך יפלה את האישה. הגירושין, חלוקת הרכוש ותהליך הירושה – כולם מפלים נשים בצורה מחפירה. מוזר לנו שהתורה מפרידה בין יהודי לשאינו יהודי.
אם כן נשאל שוב – האם אנחנו שמחים בשמחת התורה? מה יש כאן לשמוח?
אני חושב שהשאלה היא מהי התורה: האם היא גוף ידע שצריך להיות מונחל בכל דור ודור, או שהיא שפה?
הרב קוק בעין אי"ה מבין הסיבה שהתורה איננה חביבה על הדור היא חוסר הבנה:
"דור שאין התורה חביבה עליו, אות הוא שנתקלקלו הדעות. וסיבת קלקולי הדעות בא ברוב מפני שנשתנו סדרי החיים, וההבנה שהייתה מתלבשת בצורה ידועה לפי ערך הדור הקודם, שהייתה מספקת לחבב את התורה על הדור, אינה מספקת כעת".
(עין אי"ה, ברכות סג, א).
לפי הרב קוק אין כאן התנגשות של ערכים, אלא פשוט חוסר הבנה: דרכי ההסברה של הדור הקודם כבר לא טובים לדור הזה וצריך לשנות אותם.
ברם לדעתנו גם הסבר מצוין לא יוכל לכסות על העובדה שהיום יש פער אידאולוגי בינינו, הדור שלנו, לבין התורה. פער אידיאולוגי עמוק שגם הסבר טוב לא יכסה עליו.
מכיוון שכך מציע הרב שג"ר בספרו "כלים שבורים" לדמות את התורה לשפה, והוא מציע לזה את המשל שנתן ויטגנשטיין לשפה. ויטגנשיין טוען ששפה היא כמו עיר עתיקה: "מבוך של סימטאות וכיכרות, בתים ישנים וחדשים ובתים עם תוספות מתקופות שונות; וכל זה מוקף פרברים חדשים עם רחובות ישרים וסדורים ועם בתים אחידים". הרב שג"ר טוען שמשל העיר העתיקה היָשִׂים לשפה – ישים גם לתורה. התורה לפי זה היא השפה שבה שותפים כל הדורות שלפנינו וגם אנחנו. כל דור בתורה מוסיף את "תוספות הבנייה" שלו וביחד נוצר איזשהו מארג. זוהי השפה שבה אנחנו מבינים את העולם והיא זו שמעניקה לעולם את המשמעות בעינינו.
אם התורה היא השפה שלנו שבה אנחנו מדברים, להיות ב"ברית" עם הקב"ה משמעותו לפי זה – לבחור להמשיך לדבר בשפה הזו, השפה של התורה. לא בהכרח להסכים, אבל בכל מקרה להמשיך לדבר.
מה זה אומר שהתורה היא השפה שלנו? זה אומר שהיא הדרך שבה אנחנו מביעים את עצמנו, את הקדושה והחול שבחיים שלנו. אלו המשקפיים שלנו בהם אנחנו רואים את המציאות- והם אלה שמעניקים למציאות את המשמעות שלנו.
רעיון דומה אך שונה הביע הגרי"ד סולוביצי'ק באיש ההלכה: איש ההלכה מכיל את הקטגוריות ההלכתיות שלו על המציאות. המציאות היא "היכי תימצי" להלכה. כדרכם של הוגים פוסט מודרנים, הרב שג"ר מגמיש מאוד את הרעיון הזה: התורה היא לא איזה קטגוריה טהורה שאתה מכיל על המציאות. התורה היא שפה, שבה אנחנו מביעים את עצמנו, יחד עם הדורות הקודמים והבאים ובה אנחנו מבינים את המציאות שלנו. השפה כדרכה של שפה, היא לא התוכן אותו אומרים, אלא היא הדרך שבה אתה אומר את המציאות והדרך שמנהירה את המציאות.
אני די בטוח שחוץ מאודיה צוריאלי, העורך של "כלים שלובים"' מעט מאוד אנשים מבינים מה בדיוק כתוב שם. השפה של הדה-קונסטרוקציה קשה מאוד למי שהוא לא הוגה דעות מקצועי (ובינינו,כמה כאלה יש?). אני מאוד מקווה שלא חטאתי לרעיונות של הרב שג"ר, ולכן אני ממליץ להרחבה ולהתרשמות אישית לקרוא את הדברים במקורם: "כלים שבורים" מאת הרב שג"ר פרק א'.
יש הרבה דתיים שבטוחים שהם דתיים בגלל שנולדו כאלה. הם מניחים, לדעתי בצדק, שלו היו נולדים כקיבוצניקים חילוניים – כל הנושא הזה של התורה בכלל לא היה מעניין אותם. במבט ראשון התפיסה הזו נראית שטחית מאוד: אתה דתי רק מפני שנולדת כך? לו היית נולד במשפחה חילונית היית חילוני? אבל במבט שני מבינים שיש בזה משהו עמוק מאוד: למי שנולד לתוך עולם התורה, התורה היא הדרך שבה הוא רואה את העולם. כדי להפריד בין אדם שנולד וגדל בתוך העולם הזה, לבין התורה צריך ניתוח קשה מאוד, שלא תמיד עולה יפה. ההפיכה של רבים מחברנו לחילוניים היא קלה מאוד מצד אחד, וקשה מאוד מצד שני. הם עדיין מסתכלים על העולם דרך המשקפיים האלה, מדברים את השפה הזו של התורה.
אני חושב שיש משהו בוגר בזה שאנחנו מבינים שהתורה היא חלק מהעולם שלנו: אנחנו מבינים שככה נולדנו, התורה היא השפה שלנו, ואנחנו שמחים בה. אולי אני קצת מפריז, אבל להשלים עם התורה, זה כמו להשלים עם עצמך. וזה כידוע הדבר הקשה ביותר.
שנזכה לסלוח ולשמוח במי שאנחנו, עם כל מה שמגדיר אותנו,
ובתוך זה, שנזכה להשלים עם התורה שלנו, ולשמוח בה.
ובשירת "תורת השם תמימה" רועמת – שתהיה לכם "שמחת תורה" שמחה.
בני
