אז אני אולי יותר בכיוון הספרדי (עיראקי שלם, בעוונותיי), אבל מגילת שיר השירים מקבצת שירי אהבה בין אוהב לאהובתו ובין אוהבת לאהובה. רבות דרשו חכמים על ספר זה, ורוב רובם של הפירושים רואים בדברי המגילה משל ליחס הקב"ה (ה"דוֹד") לישראל (ה"רעיה"). זוהי המגילה הראשונה מבין חמש המגילות, והיא נקראת בחג הפסח, בחודש ניסן, הראשון בסדר החודשים במקרא, אולי משום ששיר השירים מדבר על גאולת מצרים: "לסוסתי ברכבי פרעה" (א, ט).

בהשפעת המקובלים הונהגה קריאת המגילה גם כתפילת קבלת שבת, ויש הנוהגים לקרוא אותה לאחר הסדר בחג הפסח. נראה שזרמים רבים בוחרים דווקא בשבת זו של פסח בקריאת המגילה הזו, אז תרשו לי בשם אהבת ישראל והכמיהה לאחדותה השלימה להקדיש את דבר התורה הפעם למנהג זה של קריאת מגילת שיר השירים.

אמר רבי עקיבא: "אין כל העולם כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל…שכל הכתובים – קודש, ושיר השירים – קודש קודשים"

(ידים ג, ה).

מהו קודש הקודשים שראו חכמים בשיר השירים?

נושא הזוגיות בין הקב"ה לעם ישראל מפותח במקורות רבים, נוסף על שיר השירים ומפרשיו ודורשיו. כך, לדוגמה, כאשר יוצאים ישראל לגלות, הקב"ה פונה בדרישה לקבלת תנחומים בתור בן הזוג השכול: "נחמו, נחמו עמי (ישעיהו מ, א). אמר הקב"ה: למי צריך לנחם למי שמתה אשתו – לא לבעלה?" (ילקוט שמעוני, ישעיהו, תמג).

לקשר זוגי זה ניתן מעמד חושני, המאפשר לו להתקיים על אף הפגיעה שנפגע אחד הצדדים. כך, לדוגמה, על הפסוק "צרור המור דודי לי" (שיר השירים א,יג), דורש רבי יהושע בן לוי: "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: אף על פי שממר ומצר לי – בין שדי ילין" (ילקוט שמעוני, שיר השירים, תתקפד).

ועוד מדרש תנחומא (צו, יד) מביא עניין של קנאה: "כמו שמקנא הבעל לאשה, כך הקב"ה מקנא… כמו שנאמר 'ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוהך' (ישעיהו סב, ה)". משוש הלב, ורגישות טעונים שמירה קפדנית נגד כל אפשרות של פגיעה בנאמנות או סטייה.

ספר הזוהר, המדבר בלשון ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה מביא אולי את רעיון הזוגיות לשיאים חדשים. על פי הזוהר, השכינה, שנמצאת הכי קרוב לעולמם של בני אדם, צריכה להתעורר בתשוקה, כדי לעורר את האלוהות לייחוד אִתה, וייחוד זה מביא ברכה לעולם. ואם בספרות חז"ל כמעט ולא ראינו ביחסים בין הקב"ה לישראל עניין של יוזמה, כלומר הדינמיקה של היחסים הייתה מאוזנת כאשר לעתים באה היוזמה מצד הקב"ה, הרי שהזוהר מפר את האיזון הזה. כך לדוגמה לשון הזוהר (תרגום שלי): "הרי ראינו שהתעוררות של מעלה (האלוהות) אין היא אלא כאשר מתעורר למטה (השכינה), שהרי התעוררות של מעלה – בתשוקה של מטה תלויה" (זוהר, ח"א, פו ע"ב). כלומר עד שהשכינה לא מתעוררת, אין  האלוהות מתעוררת לקראתה.

ובמה תלויה התעוררות השכינה? במעשים של עם ישראל. כלומר כמו שמעשים טובים יכולים להביא לייחוד, כך מעשים רעים יכולים להביא לניתוק ביחסים בין השכינה והקב"ה. אבל בכל מקרה אין עוד קשר ישיר בין עם לבוראו, אלא דרך השכינה, שהיא, לפי האגדות, גלתה אחרי חורבן בית המקדש.

הבחירה לקרוא בבתי הכנסת בימי הפסח את "שיר השירים" נובעת מסיבות חיצוניות ופנימיות. הסיבה החיצונית קשורה לאווירת האביב המבסמת את המגילה: "כי הנה הסתו עבר הגשם חלף הלך לו". אביב, פריחה, התעוררות של הטבע, התעוררות רגשות – מי לא מכיר את ההרגשה הנפלאה של חידוש החיים שמביא לנו האביב? אולי בכך הרמז הנסתר בקריאת שיר השירים בשבת של פסח, המרמז לנו להתעורר עם השכינה בינינו, לצאת ממחסומי החורף שעטפו אותנו, להתקלף ולאפשר לניצוץ האהבה לחדש אותנו לקיץ מבורך ולעורר את הקב"ה ל"חידוש ימינו כקדם".

הסיבה הפנימית קשורה למערכת הדימויים שביקשו חכמי ישראל להעניק לקשר שבין ישראל להשם. בדרך כלל מדמים את האל לאב או למלך ("אבינו מלכנו"). בימי הפסח (ואני באופן אישי, בכל ימות השנה) בוחרים דווקא בדימוי של בן זוג. מדרשים ופרשנים רבים הקשיבו למגילה באופן דו-שכבתי. רובד אחד שייך לאהבת איש ואישה ורובד שני שייך ליחסי אדם ואלוהים.

"על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו" (ג, א).

עיקר שיר השירים בקשר בין אוהבים, קשר כה אמיץ, מיוחד ושונה שאפשר לייחס לו קדושה. הנערה מדברת בגלוי על רגשותיה, על תשוקותיה ועל געגועיה. היא והוא אינם נרתעים מתיאורים מפורטים זה של זה, תיאורים המעידים על היכרות אינטימית, על הערצה ועל השתוקקות מתמדת להתבונן ולגעת זה בזה. אהבה זו גוברת על מכשולים "כי עזה כמות אהבה, קשה כשאול קנאה" (ח, ו), ובדימוי גורף האהבה הופכת הגיבור הראשי של המגילה: "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו" (ח, ז). אהבת הרועים פשוטי העם חזקה מכסף וממלכות גם יחד. בכך בא לידי ביטוי הרעיון הכובש של ניצחון האהבה – רעיון זה כשלעצמו יכול להצדיק את שילובו של שיר "אהבה" בין כתבי הקודש.

הזהירות הרבה שיש לנהוג באהבה, כל אהבה, באה לידי ביטוי באחד הביטויים הפיוטיים הרגישים ביותר המופיע בשיר השירים שלוש פעמים: "השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ".

האהבה היא המחברת בין בני אדם ועושה אותם טובים יותר ולרגש האהבה כוח משל עצמו, ואין לדחוק בו כשם שאין לדעת מתי יתעורר. שהרי כל אדם שזכה וזוכה לאהוב יודע שרב בו המסתורי על המובן וההגיוני. ראוי להם, לאותם הדוחקים באהבה ההומוסקסואלית כבמקשים להוקיע אותה שיישמעו לאזהרה המשולשת הזו שכן, מן הסתם, האמונה והאהבה נובעים מאותו מקור בנפש האדם. פיוטי האהבה בשיר השירים הם עזים ומתפרצים ממעמקי הנפש ובגילוי לב. בכך קשה שלא לעשות את החיבור הפשוט והמתבקש לאהבה ההומוסקסואלית הבלתי אפשרית לכאורה שהמציאות היהודית האורתודוקסית מבקשת לקעקע מתוכה, כאילו מתייחסת אליה כלא רלוונטית או "לא קיימת", בבחינת "אין דבר כזה הומו דתי".

בכל פעם שאני קורא את המגילה הזאת אני מרגיש את אותה התחושה שלא רק בני האדם נתנו הכשר לאהבה באשר היא. המגילה הזו שהיא קודש קודשים היא גם אמירתו המפורשת של אלוהים בכבודו ובעצמו שהאהבה מנצחת תמיד, ואם יחפוץ איש ליתן תעודת הכשר לאהבה כלשהי, הרי שהמגילה הזאת היא התשובה.

שבת שלום,

אייל