אם נביט על הפרשה במבט-על, נדמה שהפרשה עוסקת בהתמודדות של ציבור עם בעיות. העם שזה עתה יצא ממצרים נרדף עד שהוא עומד מול מבוי סתום – מול הים. אחר כך באילים נגמר האוכל ובני ישראל מקבלים מן, אחר כך ברפידים נגמרים המים ומשה מוציא מים מן הסלע, ובסוף הפרשה עמלק תוקף את ישראל ורק בהנהגת משה ויהושע עם ישראל מנצח.

מה אפשר ללמוד מרצף המשברים הזה? אולי כמה תובנות, רובן בנאליות אבל בכל זאת חשובות.

הראשונה – שצריך לעשות. לא כל כך משנה מה, אבל צריך לעשות. לפני כמה שנים התכנס בירושלים קונגרס ציוני שבו דנו שאלה מהי ציונות. התשובה הייתה: Zionism is about doing. ובתרגום חופשי: ציונות היא עשייה. עמידה מול משבר ולקיחת הגורל בידיים שלי. כך, מול הים כשכבר אין לאן לברוח, נחשון בן עמינדב קופץ לים ומחולל שינוי. כך גם כשאין מים ברפידים ומשה מכה בסלע.
מסר משלים ואולי זהה הוא שמהתכיינות לא יוצא שום דבר. העם מתבייכן שאין אוכל, אין מים, אבל להתבכיין לא משנה את המצב. מנהיגותו של משה כן.
מסר נוסף חשוב הוא: שכשאתה קופץ לים ראשון – לא הכול מבינים מה אתה עושה ולמה. אחרי שזה יצליח הם כבר יגידו שירה, ואחר כך גם הנשים יצטרפו. אסור לפחד מעשייה, גם אם היא נראית לא הגיונית, כמו להרביץ לסלע בשביל שייצאו מים.

ואם כבר שיתפתי אתכם במחשבות על הפרשה: אז אולי גם על ההפטרה. ההפטרה לשבת היא שירת דבורה. החיבור בין שירת דבורה לשירת הים יוצר את אחת הפרשות היפות בשנה.
בעקבות ההרהורים על הפרשה אפשר לומר שיש עוד משהו עמוק שמחבר ביניהן: שתי השירות הללו מייצגות בעיניי חוסר כניעה מול משבר. יעל אשת חבר הקיני לוקחת יתד וסוגרת חשבון עם אויב העם בלי להתבלבל ובלי להתנצל.

יה"ר שיהיה זה שבוע של עשייה.

שבת שלום,

בני