דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי:
נראה כי הכתוב משתמש בהרבה מאוד מילים כדי לתאר בקשה פשוטה לקבלת תרומה מהעם לצורך בניית המשכן. אך נראה שתוספות המילים כביכול בפסוק זה, באו כדי לרמז על עניין הצדקה, שהיא אחת מסוגי התרומה. ובכל מילה מיותרת לכאורה, נרמז עניין חשוב הקשור למצוות הצדקה. בין היתר הטעם שנאמר וְיִקְחוּ ולא נאמר ויתנו. כי לקח הוא מלשון מקח טוב, כמו שנאמר "כי לקח טוב נתתי לכם" (משלי ד').
וכשם ששכר מצות הצדקה, הוא שכר גבוה בעולם הזה כל שכן ששכרה גדול בעולם הבא. דהיינו, שבפועל נותן הצדקה הוא למעשה לוקח שכר כפול המובטח לו. ועוד שנאמר מֵאֵת כָּל אִישׁ, כדי לרבות את גופו ורוחו של האיש הנותן צדקה. דהיינו, כל האיש הנותן הצדקה, כיוון שצריך לתת את הצדקה בלבב שלם ומרצון חופשי. וכמו שנאמר, בכל לבבך, ופירשוהו חז"ל: בשני יצריך. כלומר, שתשליט את יצר הטוב על יצר הרע. משום שכל המתגבר על יצרו נקרא איש שלם. ועוד שנאמר, אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ. להדגיש לקורא, שעיקר מצות הצדקה אינה גודל התרומה, אלא גודל הרצון וכוונת הלב. ולפי אותו העיקרון נמצא שבסדר התרומות למשכן, נאמר תחילה שש ועזים, שהם פשתן ושיער עזים. דהיינו, דברים זולים ופשוטים. ולאחר מכן נאמר, אבני שוהם ואבני מילואים – החומרים יקרים יותר.
"וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"
חז"ל גם מלמדים אותנו את מהותו של המקדש, כמקום השראת השכינה בעולם ואומרים לנו שלא נאמר בפרשה "ושכנתי בתוכו" – כלומר בתוך המקדש, אלא "ושכנתי בתוכם" – כלומר בתוך בני ישראל". המקדש הינו המקום המאפשר התגלותה של הקדושה בעולם, אולם לא רק בתוך ד' אמותיו אלא בתוך כללות עם ישראל ומתוכו בכל העולם כולו. כמו שיאמר שלמה בחנוכת המקדש: "כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי". אין בית המקדש מקום מגוריו של הקב"ה, אלא כמו שממשיך שלמה: " לִהְיוֹת עֵינֶךָ פְתֻחוֹת אֶל הַבַּיִת הַזֶּה לַיְלָה וָיוֹם … לִשְׁמֹעַ אֶל הַתְּפִלָּה אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל עַבְדְּךָ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה. וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וְאַתָּה תִּשְׁמַע אֶל מְקוֹם שִׁבְתְּךָ אֶל הַשָּׁמַיִם וְשָׁמַעְתָּ וְסָלָחְתָּ". בית המקדש יהיה מוקד לתפילותיהם של עם ישראל, והקב"ה יאזין בקשב רב לתפילות המופנות דרכו. הוא ישמש כמרכז רוחני, המאפשר את קיום והתפשטות השכינה בתוך כל עם ישראל, וממנו אל העולם כולו.
כדי להדגיש את עניין הכוונה הפנימית, נביא קטע קצר מן התלמוד (בבלי, חגיגה ד ע"ב) בעניין הסוגיה התלמודית העוסקת במצוות העלייה לבית המקדש בפסח, בשבועות ובסוכות. מקור החיוב הוא הפסוק בתורה: "שלש פעמים בשנה יראה" וכו'. על פי פסוק זה נקבע גם שמה של מצוות העלייה לרגל: "מצוות הראייה". המשנה פותחת את מסכת "חגיגה" ואומרת ש"הכֹל חייבים בראייה". התלמוד מביא דרשה של חכמי המשנה, הטוענים ש"סומא באחת בעיניו פטור מן הראייה", "שנאמר יראה יראה – כדרך שבא לראות כך בא ליראות, מה בא לראות בשתי עיניו – אף ליראות בשתי עיניו". מסופר כי כאשר רב הונא היה מגיע לעניין זה בתלמוד – היה בוכה. אמר: עבד שרבו מצפה לו לראותו יתרחק ממנו?. על מה בכה רב הונא ומה הפסוק שמעורר את בכיו? הוא קורא את הפסוק המתאר את המפגש האינטימי בין אדם לאלוהיו שלוש פעמים בשנה ומדמיין כיצד האדון ממתין למפגש, "מצפה לראותו". יש שעה ויש מקום ויש השתוקקות, אך אחד הצדדים מתרחק. מי מתרחק ממי? המפתח להבנת בכיו של רב הונא הוא הפסוק המצוטט בפיו מספר ישעיהו (א, י-יב): "שמעו דבר ה' קציני סדם האזינו תורת אלהינו עם עמרה. למה לי רב זבחיכם יאמר השם… כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמס חצרי". הפרק כולו מתאר עם שמקיים את הפולחן בבית המקדש באופן מלא על פי הפרוטוקול. הוא מגיע מתי שצריך, מביא את הקורבנות לפי הספר ומסמן "וי" על כל חובותיו. רק דבר אחד הוא שוכח להביא: את הלב. המעשים מאוסים על האדון המשתוקק לפגישה. בבואם "לראות פניו" הוא אומר (להם או לעצמו): "מי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי". אתם הורסים לי את החצר, שלא לדבר על הבית.
המשכן והמקדש אינם התכלית, הם ערוץ חיבור. והנה אנחנו רואים כי הכול נעשה כדי לאפשר לרוח אדם להיפגש עם רוח אלוהים. פעמים אין-ספור מבטיחים נביאי ישראל שהשכינה לא תיכנס לאותו מקום מפגש אם לא נהיה ראויים לה, והנה פרשת השבוע נותנת לנו שתי נקודות למחשבה בדרך להפוך ראויים להכלת הברכה והשפע של הבורא: ראשית הסוד הוא בנתינה, תרומה והשפעה סביבתית באמצעותם יוצר האדם מקום בפנימיותו לקבל יותר. דרגת הנתינה וההשפעה היא דרגה גבוהה שדורשת בשלות ומודעות עצמית. הפרדוקס הוא כי דווקא אדם שנותן, אף על פי שלכאורה אמור הדבר להחסיר ממנו, דווקא לוקח ומקבל יותר, לכן כתוב "ויקחו לי תרומה" כי על ידי הנתינה אנחנו בעצם לוקחים ובונים את המקדש הפנימי שלנו. החוכמה היא לתת ללא תנאים ודווקא בזמן שהדבר לא קל. בני ישראל מצווים לבנות את המשכן בדרך ארעית כשהם בדרך לארץ ישראל ולא כשהגיעו לנחלה הקבועה ללמד אותנו כי פעולת הנתינה צריכה להיעשות כל הזמן בדרך למטרה ולא כאשר הגענו למנוחה (לזכות בלוטו?) ולנחלה (קידום בעבודה?).
הנקודה הנוספת היא מהות המשכן. המשכן הטוב והרצוי ביותר לא נמצא בשום מקום שנוכל לראות או להגיע אליו, הוא נמצא בתוכנו ואי אפשר להגיע אליו אלא דרך כוונה עמוקה וכנה של הלב. "ושכנתי בתוכם" היא במידה מסוימת אמירה פשוטה כמשמעה ואנו מצווים לחתור וליישם אותה בצדדים המעשיים של חיינו ולא רק באילו הרוחניים. המשכן הוא הזוגיות שלנו, החברים או המשפחה שלנו, העבודה המזון ואפילו המילים שאותן אנו בוחרים לומר. לא די להשכין את אור הבורא בצדדים הרוחניים של החיים, יש ואנו צריכים להכין משכן קדוש גם בצדדים הגשמיים היום-יומיים.
שבת שלום,
אייל
