"אשה כי תזריע וילדה זכר וטמאה שבעת ימים כימי נידת דוותה תטמא וביום השמיני ימול בשר עורלתו… וידבר השם אל משה ואל אהרון לאמר אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת…"

וכי מה עניין צרעת אצל לידה ומילה? ולא רק סמיכות עניינים יש כאן, שדורשת קשר, אלא גם מילת מפתח שנועדה, כנראה, לקשור בין הדברים, מילה מפרשת השבוע הקודמת:

"וביום השמיני ימול בשר ערלתו" (תזריע) – "זאת תהיה תורת המצורע…וביום השמיני ייקח שני כבשים תמימים…"(מצורע).

אז מה פשר העניין? האם יש קשר בין הדברים?

כבר עמד על כך הכלי יקר במקום:

סמך פרשת נגעים לפרשה הקודמת המדברת במילה לומר לך שהמילה דוחה את הנגעים כי בכל מקום המצווה המוקדמת דוחה את המאוחרת.

בשביל להעמיק יותר, ניגש למדרש המשתמש בפסוק שלנו לבדיקת היחס בין מילה לשבת:

"וביום השמיני ימול – אפילו בשבת. ומה אני מקיים 'מחלליה מות יומת'? בשאר מלאכות חוץ ממילה. או אינו אלא אפילו מילה, ומה אני מקיים "השמיני ימול" חוץ משבת תלמוד לומר: 'ביום' – אפילו בשבת"

(בבלי, שבת קלב ע"א)

כלומר, מצוות המילה עצמה כבר ידועה לנו מחומש בראשית. מה מטרת הפסוק אצלנו? ללמד שאפילו אם היום השמיני של התינוק נופל בשבת, לא משנה, עדיין ביום השמיני הזה – ימול! ושבת נדחית מפני המילה.

לאחר המדרש הזה באים את דברי האמורא רבא שמקשה על הסגנון ה"מזגזג" שבו נקט שונה המדרש, כאילו אינו משוכנע בדבריו.

להסבר הדבר, רבא טוען שיש במדרש מהלך לימודי שצריך להבין. בהתחלה התנא ביקש ללמוד שמילה דוחה את שבת לא מתוך הכתוב אלא מלימוד של קל וחומר (דבר החמור מחברו): כידוע לנו, כוהן מצורע לא יכול להקריב ולעבוד במקדש. עוד דבר שידוע לנו הוא שאת העבודה במקדש מבצעים גם בשבת, כלומר: העבודה חשובה יותר.

עוד דבר שידוע (ובהמשך הגמרא שואלת מאיפה זה ידוע) שהמילה דוחה את הצרעת, ועל כן אם העבודה שדוחה את השבת, צרעת דוחה אותה, ומילה דוחה את הצרעת, מכאן שהמילה חשובה יותר ותדחה גם את שבת עצמה.

אז למה התנא נצרך לפסוק? רבא מסביר כי את הקל וחומר ניתן לסתור. ניתן לומר שלא מדובר על כך שנוהלי הצרעת אכן חמורים יותר מהשבת, אלא שיש פה בכלל עניינים טכניים שמסבכים את הסיפור. על כן חייבים לימוד מפסוק דווקא.

המעניין הוא, שמיד מובא מדרש אחר שגם דורש את הפסוק שלנו, אבל הפעם כלימוד מול הצרעת, כמופיע בכלי יקר:

תנו רבנן מילה דוחה את הצרעת בין בזמנה בין שלא בזמנה… מנהני מילי? דתנו רבנן: "(וביום השמיני) ימול בשר ערלתו – ואף על פי שיש שם בהרת יקוץ. ומה אני מקיים 'השמר בנגע הצרעת'? בשאר מקומות חוץ ממילה וכו'.

גם הפעם המדרש מכיל סגנון "מזגזג" ושוב רבא מסביר שבתחילה רצו ללמוד בכלל מקל וחומר:  מילה דוחה את שבת שחמורה כל כך, אף יותר מענייני הצרעת, ברור שתדחה את הצרעת. אבל הבעיה שאפשר לסתור את הקל וחומר ולומר שדווקא הצרעת חמורה מהשבת, איך? שהרי היא דוחה את עבודת המקדש שדוחה בעצמה את שבת… אבל לא אמרנו לפני רגע שזה לא קשור??

והתמיהה הזו חוזרת בהמשך. בהמשך הגמרא מחפשת מקור לכך שאכן מילה בזמנה דוחה את הצרעת ורבא עצמו מסביר שזה…קל וחומר! ומהו? "מה שבת דחמירא (=שחמורה) דוחה, צרעת לא כל שכן?"

אז מה הולך פה?? יש פה משהו שודאי חמור יותר? מי? שבת? צרעת?

גם בעלי התוספות במקום שואלים זאת. אחד מהם, המהרש"א (מורנו הרב רבי שמשון בן אברהם – לא לבלבול עם אחרון בעל אותו כינוי – הרב שמואל איידלס), אומר (בתרגום חופשי): "…שלא אמר רב ספרא (שדן בנושא עם רבא) שיהיה הטעם שבאופן מוחלט צרעת דוחה את עבודת המקדש בגלל חומרתה, אלא אפשר לומר ככה ואפשר לומר ככה…"

כלומר יש מקום לשני הצדדים, מצד אחד ניתן לומר ששבת חמורה יותר, ומצד שני ניתן לומר שצרעת חמורה יותר. כמוהו אומרים גם עוד אחרים.

מה מיוחד בהם בשבת ובענייני הצרעת ששניהם מתחרים על תואר "המצווה החמורה ביהדות"?

עלה בראשי רעיון, שאקווה שיהיה לטעמכם:

גם השבת וגם הצרעת מייצגים דברים שהם עיקרים ביהדות. לגבי שבת, אני חושב שאין צורך להרחיב.

אמר רבי לוי אם משמרים ישראל את השבת כראוי אפילו יום אחד בן דוד בא, למה שהיא שקולה כנגד כל המצות

(שמות רבה)

ולמה נסמכה פרשת חילול שבת אצל עבודה זרה ללמדך…וכן שקולה שבת ככל המצוות

(מדרש אגדה)

לגבי צרעת, אמנם פשט הדברים כאן לא מלמד עליה הרבה מעבר להיותה "מחלת נגעים רוחניים" אבל אפשר למצוא כבר בתורה את הקשר בינה לבין מה שחז"ל מגלים לנו כגורם הראשי: לשון הרע ורכילות, בפרשה "על אודות האישה הכושית" עם אהרון ומרים.

כלומר, ענייני הצרעת מייצגים את נושא "לשון הרע" שעליו אומר המדרש: "תנא דבי רבי ישמעאל כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד שלש עבירות עבודת כוכבים וגילוי עריות ושפיכות דמים" ואותו רעיון חוזר על עצמו בניסוחים שונים.

אז אכן, גם השבת וגם הצרעת תופסים עמדת "חומרה", אך נראה שלא מדובר על אותו סוג "חומרה" ואולי פה המפתח להתלבטות ביניהם ושאלת ה"מי בראש" של הגמרא.

הצרעת מייצגת חומרת "לא לעשות", חומרה כנגד כל הדברים שבשום פנים ואופן לא עושים, שלושת מצוות היהרג ובל יעבור.

השבת מייצגת חומרת "לעשות", חומרה כנגד כלל המצוות, שעיקרן מכוון למה לעשות בעולם הזה.

חלק מאתנו נוהגים למצוא נקודות מסוימות שבהם אנחנו בוחרים להחמיר והולכים ממש עם כל ההשקעה והדקדוק.

הנקודה היא שמשום מה תמיד נוטים להחמרות של ה"לא לעשות", של ה"שב ואל תעשה": לא לאכול אוכל כזה וכזה ולא ללכת למקום כזה וכזה ולא לעשות כך וכך וכולי.

צריך לשים לב, שבאותה מידה יש גם החמרות של "לעשות". התורה מדריכה אותנו שיש כמה נקודות שלאורן צריך לעצב את החיים במעשים חיוביים, אקטיביים, וגם פה יש מה להחמיר.

אם זה ביחסים בין אנשים, בצורה שבה הסביבה שלנו נראית, בדרך שבה אנו מציגים את עצמנו וכולי.

להחמיר, זה לא רק לחפש כל הזמן את ה"מה לא" אלא לחפש גם את "מה כן".

יש כמה "כללים גדולים" שראוי להחמיר בהם על ידי העצמת או הוספת מעשים שיחזקו אותם, וכשם ששבת היא "כלל גדול" שנכון להחמיר בו יש עוד "כלל גדול בתורה" שראוי להחמיר בו כך וכן אחרים.

שבת שלום,

טוהר