פרשתנו עוסקת בשני נושאים שנראים לא קשורים: מותם של שני בני אהרון ומאכלות אסורות. אולם המְעיין החד יגלה שפרשתנו עוסקת בעצם באותו נושא: בהפרדה, במחיצה.

כך מותם התמוה של שני בני אהרון מוסבר בזה שבאו אל הקודש. יש קודש, יש חול וביניהם יש פרוכת, מחיצה. אי התחשבות במחיצה, ערבוב של הקודש והחול גוררת אסון.

אותו הדבר גם במאכלות אסורות: יש הפרדה ברורה בין הטהור לטמא, בין הנאכל לשאינו נאכל. כזה הוא עולמה של המסורת: יצירת הפרדה. כולנו מכירים את ההפרדה בבית בין "חלבי" ל"בשרי" הפרדה שכבר חז"ל עמדו על כך שאין בה שום היגיון, כיוון שגם החלב וגם הבשר מקורם בפרה.

כהומואים אנחנו ב"עצם הוויתנו" (אם לצטט קלישאה) מהווים איום על ההפרדה המוחלטת בין זכר לנקבה ובין גבר לאישה.

כהומואים דתיים אנחנו שואלים את עצמנו, מה המשמעות שיש לזה כשאנחנו ניגשים אל המסורת היהודית או, כמו בני אהרון בפרשה, ניגשים אל הקודש. הקודש והקדושה מייצגים מחיצות, הבדלה, מעמדות, ואילו אנחנו מייצגים ביטול מחיצות. איך ממזגים בין השניים?

על בעיה דומה עמד הרב קוק: הרב קוק זיהה מגמות מודרניות (נו טוב, בזמנו. אנחנו כאן עוסקים בפוסט-מודרניזם) כמגמות חיוביות, ומצד שני הוא היה רב מסורתי בכל נימי נפשו. ועל ההתלבטות הזו הוא כותב:

מי שאמר עלי כי נשמתי קרועה, יפה אמר, בוודאי היא קרועה. אי אפשר לנו לתאר בשכלנו איש שאין נשמתו קרועה. רק הדומם הוא שלם. אבל האדם הוא בעל שאיפות הפכיות, ומלחמה פנימית תמיד בקרבו. וכל עבודת האדם הוא לאחד את הניגודים שבנפשו ע"י רעיון כללי, שבגדולתו ורוממותו הכל נכלל ובא לידי הרמוניה גמורה"

(הרב קוק, המחשבה הישראלית, עמ' יג).

אני לא הרב קוק ואין לי יומרות להיות. אין לי מושג איך פותרים את הרצון שלנו להתפלל מתוך שוויון אך גם מתוך מסורת. אבל נראה לי שכהומואים דתיים אנחנו כן יכולים להביא איזו בשורה קטנה בנושא. הציבור חובב המסורת עוסק כל היום בהפרדה, בחלוקה. כידוע, לכל מתפלל יש שני בתי כנסת – אחד שבו הוא מתפלל והשני שאליו הוא לא ייכנס לעולם. למה לא ייכנס? כי הם נאו-רפורמים, קונסרבטיביים, ציוניים, או סתם כופרים. המצב הזה מונע שיח אמתי ודיון רציני. איך אתה יכול לדעת היכן נמצאת האמת אם אתה פוסל על הסף חצי מהאנשים לפני שבכלל הקשבת להם? אני חושב שכאן לנו, ההומואים הדתיים, יש בשורה אמתית להביא לציבור הדתי. אנחנו לא מפחדים מהשיח בנושא גבולות. מה כבר יכול לקרות? שיגידו עלינו שאנחנו קונסרבטיביים, נאו-רפורמיים? הרי כבר אומרים עלינו שאנחנו הומואים, אז למי אכפת! כהומואים דתיים אנחנו הראשונים והיחידים בקהילה הדתית שיכולים לקיים דיון אמתי בשאלה של גבולות ומחיצות בלי לפחד ממה יגידו. אז שיגידו.

כמו כן, אני חושב שאנחנו הראשונים והיחידי שיכולים לנהל דיון אמתי על מחויבות למסורת ועל המחיר שלה. אני חושב שדי ברור לכולם שמחיצה בין גברים לנשים במניין של הומואים היא רעיון מוזר, אבל מצד שני ברור שבזה שנבחר להתפלל ללא מחיצה בחרנו גם להתנתק במידה מסוימת מכלל הציבור בארץ שכן מתפלל במחיצה. או במילים אחרות: אנחנו מוכנים לקבל משהו לא הגיוני במציאות שלנו (מחיצה) בגלל הנאמנות שלנו למסורת והרצון להשתייך לקהל ישראל.

אני זוכר שפעם שמעתי (וסליחה אם זה ציטוט לא מדויק) את הרב יהושע אנגלמן אומר בדרשה בשבת בבוקר שבשבת אפשר ללכת לים, ואפשר ללכת לבית הכנסת. זו רק שאלה של מחיר – מה אני רוצה לקבל ואיפה אני רוצה להיות. (אני רק אגלה לכם שזו הייתה אחת הפרשות הארוכות בתורה והקורא קרא באטיות מחרידה. בגלל הדרשה הזו ישבתי בבית הכנסת מיואש, שומע את קריאת התורה וחושב על הים.)

אפשר לסכם את דבר התורה הזה בהיגד יותר כללי וקצת יותר פוסט-מודרני: להיות דתי זו בחירה אמתית לא פחות מלהיות הומו. אנחנו מכילים זהויות רבות, ובמקרה של המחיצה, גם סותרות. אנחנו מוכנים לשים זהות אחת קצת בצד (את הזהות ההומואית) כדי לתת מקום למחויבות שלנו לזהות אחרת – למסורת.

בתקווה שנדע מתי לחיות מתוך מסורת ומתי מתוך חידוש ושלא נפחד כלל מהאמת שלנו,

בני