דבר תורה לפרשת שמות – אח(ר)ים בקרבנו

משה לא גדל עם אחיו. הוא מסתכל עליהם כשייך, אך מבחוץ. ולכן כשהוא רואה עוול הוא לא יכול לקבל אותו. לפעמים נדמה לי שהומואים רבים מאמצים את המבט של מתבונן מהצד. אנחנו חלק מהחברה, אבל אחרים. נדמה לי שהיכולת שלנו לעמוד מהצד ולראות עוול, מחייבת אותנו כמשה בשעתו לקום ולעשות מעשה * בני בדבר תורה על הקדשת משה לנביא

משה והסנה הבוער (A. Friberg)
משה והסנה הבוער (A. Friberg)

בפרשתנו הוקדש משה לנביא. בשל כך בבית הכנסת הספרדיים קוראים בהפטרה את הפרקים הראשונים בירמיהו שבהם הוקדש ירמיהו לנביא.

לפי הרמב"ם הנבואה היא מעלה עליונה שאליה שהנביא מגיע, ולדעתו תחילת הקדשת משה לנביא הייתה עוד בבית פרעה, אף שהדבר אינו מפורש בכתוב. מקריאת הפרשה נראה שמשה מתחיל לקחת עמדת מנהיגות בהריגת המצרי שהתעלל בעברי.

מאוחר יותר משה יוצא למדבר, תהליך שלפי חז"ל יש לו משמעות עמוקה בהכנת משה למנהיג. וכך כתוב במדרש:

וינהג את הצאן אחר המדבר אמר רבי יהושע: למה היה רודף למדבר? לפי שראה שישראל נתעלו מן המדבר, שנאמר (שיר ג, ו): מי זאת עולה מן המדבר, שהיה להם מן המדבר: המן, והשליו, והבאר, והמשכן, והשכינה, כהונה, ומלכות, וענני כבוד.

דבר אחר: אמר הקדוש ברוך הוא למשה: אתה עתיד להעלות ישראל ממצרים, בזכות מי שדברתי עמו בין הבתרים, זה אברהם, ואין מדבר אלא דבור, שנאמר (שם ד, ג): ומדברך נאוה

(שמות רבה פרשה ד')

המדרש רואה במדבר מקום ריק מן הקיום הרגיל והכנה לקיום נִסי, או לפי ההסבר השני במדרש –ההמדבר הוא מקום המאפשר דיבור, דיבור של ברית בין האדם לאלוהיו.

היציאה למדבר במקרא כמוה כיציאה ליער בסיפורי ר' נחמן – למקום ריק מתוכן, מקום המאפשר חשיבה ומאפשר לאדם להתנקות מהכול ולהיפגש עם אלוקיו. ואכן, במדבר מתגלה האל בעצמו אל משה ומטיל עליו את שליחותו כנביא.

הדבר הזה מעלה בי הרהורים על התפקיד של מי שפרש מן החברה, או מבחירה או מאונס (משה גלה מאונס כיוון שהרג מצרי) ועל החובה המוסרית שלו כלפי החברה שממנה בא.

משה לא גדל עם אחיו. הוא מסתכל עליהם כשייך, אך מבחוץ. ולכן כשהוא רואה עוול הוא לא יכול לקבל אותו. העם כבר התרגל לקבל את העבדות, ומקבל את העובדה שמצרי מכה עברי. אך משה שבה מבחוץ, מארמון פרעה, לא יכול היה לשאת את חוסר הצדק ועושה מעשה.

משה פרש למדבר ורעה את הצאן, אך הוא מבין שהיכולת שלו להיות במקום אחר כשאחיו שרויים בעבדות מטילה עליו חוב מוסרי – לחזור לשם ולנסות לתקן.

לפעמים נדמה לי שהומואים רבים מאמצים את המבט של מתבונן מהצד. אנחנו חלק מהחברה, אבל אחרים. חלק מאתנו פרש מהחברה שבה גדלנו מרצון, לחלק מאתנו לא הותירו ברירה.

נדמה לי שהיכולת שלנו לעמוד מהצד ולראות עוול, מחייבת אותנו כמשה בשעתו לקום ולעשות מעשה. חלק מאתנו השיל מעליו הרבה "מוסכמות חברתיות". אחרי היציאה מהארון, לרבים מאתנו כבר לא אכפת מה יגידו. אז שיגידו. ובעמדה הזו לדעתי יש כוח רב, במיוחד בציבור הדתי, והיא מטילה עלינו חוב מוסרי: לא לשתוק מול עוול מולו כולם מפחדים לדבר, ולפעול לשינוי החברה שממנה בנו.

שבת שלום

בני

הדמעות שירדו לי כשהייתי אז בן 13 בחדר של הרב בישראל, שאמר לי שהומואים הם שטן מלוכלך וחטא חמור בתגובה לוידוי שלי, התחלפו בדמעות של אושר

אני זוכר שכשאוליבר נולד, חיפשנו מקום להתארח בו בבית הכנסת וגם ללכת למקווה, ואז פגשנו ברב ברוס הנדיר והמדהים שארגן לנו חגיגה מאירת עיניים בבית הכנסת בפורטלנד בארה״ב. כשהגענו, לא האמנו – המונים מהקהילה היהודית הגיעו כדי לחגוג איתנו. הרגשנו כמו משפחה אמיתית.

קרא עוד »

היום ישבתי במונית של אבא שלי ובכיתי.

אבא שלי הביט בי דרך המראה הקטנה שתלויה במונית שלו, וראיתי לו את זה בעיינים. ראיתי שכאב לו לספר לי על ההוא שקרא לו הומו וירק. חשבתי על זה, מה זה בשביל אבא לילד הומו לשמוע אדם מבוגר אחר מקלל אותו, תוך כדי יריקה, וקורא לו ״יא הומו״

קרא עוד »

את שאהבה נפשי

"את שאהבה נפשי" הוא מחזה שכתב איתי סגל, שעיקר עלילתו עוסקת בפיגוע בברנוער ובטיפולי המרה. בלב ההצגה יהונתן, בחור צעיר מיישוב דתי שנפגע בפיגוע ונדרש להתמודד עם החשיפה בפני משפחתו בעקבותיו.

קרא עוד »

שתפו את המאמר