במוקד טענתו של קרח עומד הפסוק "כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל השם" (במדבר, ט"ז, ג').
הרב קוק (אורות, ישראל ותחייתו, ט"ו, עמ' ל"ב) מדבר על חטאו של קין כמו זה של קרח:
"מתאמצת היא (המינות) להשאיר את כל זוהמת העולם, את כל הגסות הגופנית, ואת כל הנטיות הרשעיות האחוזות בגוף הגס, בפנימיות יסודיו החמריים, ולעלות עמו אל האושר של הקודש, שהוא מיד מתחלל ומסתאב בנגוע בו היד המסואבה. לא שעה ד' אל קין ואל מנחתו מפני הרשעה שהיתה בו אחוזה; אותו הרצח, שיצא אל הפועל אח"כ, היה גנוז וספון בכח גם בעת הבאת הקרבן מפרי האדמה, וקרבן זה תועבה הוא, הוא הוא המגביר את כל כח רע, והחטאת הרובץ על הפתח הוא מתגבר ומתאמץ ע"י ריח הקודש שהוא קולט אל קרבו ומהפכו לתכונתו"
כדי להגיע אל הקדושה, אל קרבת השם, יש צורך בהכנה, בעמל ובתהליך אמתי של זיכוך והיטהרות, שמביאים את האדם למעלתו העליונה.
לגישתו של הרב קוק, קורבנו של קין לא היה תוצאה של עבודה אישית לקרבה להשם, שכן ציפה קין שהקורבן עצמו יפעל את פעולתו, בלא עבודה אמתית מצדו.
אותה הנקודה ממש מופיעה מאוחר יותר בהשקפת העולם הנוצרית – המחשבה כי כדי להגיע אל הקודש, אל קרבת השם, אין צורך בעבודה ובעמל לטיהור האדם מגסות החומר שהוא נתון בה (ומכאן ביטלה הנצרות את המצוות המעשיות בחושבה שהאדם לא זקוק בזיכוך המצוות כדי לגשת אל הקודש) וכך האדם נכנס, עם כל זוהמתו וחומריותו, ישר אל תוך הקודש והתוצאה היא, שהקודש מתחלל, והאדם אינו מתקדש.
הקריאה אל כל העמים, השקועים בכל רפש הטומאה, בכל מעמקי הרשע והבערות, כי כולם קדושים וכולם בנים להשם זאת היא לעג לקדושה. זוהי הקֹרחות האנושית, שהיא הקינות החדשה שממנה סובל האדם- לפי הגישה הזאת אין שונה בין עם לעם, אין עם קדוש ונבחר בעולם וכל האדם הוא קדוש בשווה.
טענתו של קרח ש"כל העדה כלם קדושים" (ובתרגום לעברית בת זמננו – "המעמדות הם דבר שאבד עליו הכלח, הבא נצעד לעולם חדש שבו אין קיימים הבדלים בין אדם לרעהו") אומרת בעצם שאין להבדיל בין אדם לאדם, אין סולם ערכים שיש בו ערכים עליונים יותר ועליונים פחות, אין עדיפות לדבר אחד על פני חברו, וממילא אין לאן לשאוף ולהתקדם ואין צורך בעבודה רוחנית כדי להגיע לדרגות עליונות.
תפיסה זו יש בה מן התפיסה הפוסט-מודרניסטית, התביעה "כולם קדושים" נשמעת היטב ובמיוחד כשהיא נאמרת ע"י "אנשי עם" כמו הוגי דעות בתחום החינוך, מחנכים ופוליטיקאים. טיעון זה הפך למוטיב מרכזי במערכת החינוך במדינה הלועגת לכל ניסיון ליצור סולם ערכים מוחלט, שבו יש אבחנה בין טוב לרע, בין קודש לחול, בין טמא לטהור. זוהי תפיסה בה אין יכולת לקבוע ערכים המדריכים את האדם בעבודתו ובהתקדמותו בחיים.
הכול טוב.
הכול שווה.
הכול בסדר.
כך יכולים להופיע בתכנית אירוח מסוימת קצין בצה"ל שקיבל צל"ש על פעולת חילוץ נועזת תוך מסירות נפש, ומיד לאחריו זמר צעיר ומבטיח שהוציא זה עתה תקליט חדש. שניהם יקבלו את מלא תשומת הלב בלא כל הבדל ביניהם. תופעות כאלה מבטאות את החוסר שיש לנו כיום בנקודות משען ערכיות, נקודות שמציעה לנו היהדות. אותה הערכיות שלאורה אנו הולכים ולפיה עלינו לקיים את חיינו.
לאור זה, דברי משה רבנו כנגד סיעת קורח הם אפוא הצהרה תרבותית חשובה דווקא בעולמנו היום – היהדות מבשרת אלטרנטיבה רוחנית לאותה רדידות ורפיון הבאים לידי ביטוי בתרבות זו, ומבקשת להפוך את העולם הזה למבחין בין מדרגה למדרגה ובין עולם לעולם. השוויון בין אדם לאדם וההבחנה ביניהם, השוויון בין יום ליום וההבחנה ביניהם, השוויון בין מקום למקום וההבחנה ביניהם – היא תמצית נפשה של תורת ישראל, המעניקה והתובעת.
