המדרש הראשון בויקרא רבה על פרשת צו, מביא דרשה על הפסוק במשלי: "שנאה תעורר מדנים ועל כל פשעים תכסה אהבה". הקשר לפרשה מתגלה בהמשך המדרש הדורש את הפסוק על אהרון הכהן ומדבר על חלקו בחטא העגל שבשל כך שמו נעלם מתחילת חומש ויקרא, "תורת הכהנים", ומופיע רק עכשיו בפרשה ("צו את אהרון").
לפי המדרש, הסיבה ששמו של אהרון כן מופיעה פה פתאום היא בגלל תפילה של משה לקב"ה שהצליחה לעורר חזרה את האהבה כלפיו.
בתחילת אותו מדרש, מופיעה דרשה המקשרת את הפסוק לעם ישראל עצמו: "דאמר רבי שמואל בר נחמן: קרוב לתשע מאות שנה היתה השנאה כבושה בין ישראל לבין אביהם שבשמים, מיום שיצאו ישראל ממצרים ועד שנה שנתעוררה עליהן בימי יחזקאל…". גם כאן מדובר על תוצאת חטא העגל, מעין מתיחות ביחסים בין הקב"ה לישראל המתגלה בפסוק ביחזקאל, כאשר מנגד, אף על פי כן ולמרות הכול זה לא שובר את יחסי האהבה בין הקב"ה לישראל כי "על כל פשעים תכסה אהבה".
ואיך יודעים באמת שזו אהבה נמשכת? שגם באחרון אחרון הנביאים, אי-שם בסוף התנ"ך, במלאכי, שבו מפטירים השבת, עדיין כתוב: "אהבתי אתכם אמר השם". כי זה תמיד אהבה.
אחד ההסברים לכך שהשבת שלפני פסח (השבת הזו) מכונה "שבת הגדול" היא על בסיס הפסוק שבסוף אותה הפטרה במלאכי: "הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום השם הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם".
דורשי רשומות דורשים את סוף הפסוק הזה: "והשיב לבבות הלבנים ולבנים על לִבותם".
הלובן ביהדות מסמל כפרה: "אם יהיו חטאיכם כשלג ילבינו". לשון של זהורית ציינה במקדש את הכפרה על ישראל בכך שצבעה השתנה מאדום ללבן. "תמיד יהיו בגדיך לבנים". אחת הפעולות להכשרת הכלים לקראת פסח (ובכלל) היא ה"ליבון". אותו ליבון שאליהו הנביא נשלח לעשות מוסבר כתיקון להתנהגותו בקנאה להשם. לאחר בריחתו מידה הארוכה של איזבל, מתגלה אליו הקב"ה ותוהה על מעשיו. כתגובה לנחרצותו של אליהו "קנוא קינאתי להשם אלוקי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל" מלמד אותו הקב"ה שיעור לפיו לא ברוח השם, ולא באש השם כי אם ב"קול דממה דקה".
אליהו עובר תהליך "שינוי פאזה": מעמדת הקנאי לעמדת מלמד הזכות על ישראל הדואג "ללבן אותם", ולכן הוא זה שמוזמן לחתימת כוסות לשונות הגאולה בליל הסדר ובכלל לביקור כל אחד מישראל באותו "ליל שימורים".
הלילה שלפי חז"ל נקרא כך כי הוא "ליל המשומר ובא מן המזיקים" (בבלי, פסחים), לילה שבו השם שומר על ישראל, כמו הלילה ההוא שבו פָּסַח על בתי ישראל במצרים במכת הבכורות, כאשר "פָּסַח" יש מפרשים שהוא מלשון "חמל" (אונקלוס, רש"י; ולעיון: ישעיהו לא). זו חמלה שאינה ברורה מאליה שהרי "הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה". החמלה השמורה הזאת בעבור ישראל, האהבה המכסה על הפשעים מתעוררת בפסח, אך מתגלה כבר בשבת שלפניה בהפטרה עִם מלאכי ואליהו.
ואולי לאור זה גם יובן למה המגילה שבה קוראים בפסח היא מגילת שיר השירים. אותה מגילה שבה מתוארים יחסי הזוגיות והאהבה המיוחדת שבין הקב"ה לישראל, אהבת הדוד והרעיה.
כך, לאורך ימי החג, יהדהדו דברי מלאכי: "אהבתי אתכם אמר השם".
שבת שלום וחג שמח,
טוהר
