הלצה דרשנית ידועה אומרת שכאשר ניגש משה לחפש אחר מועמדים ראויים למשרות הדיינות, בהתאם לעצת יתרו, הוא נתקל בקושי.
בתיאור הקריטריונים שמעמיד יתרו בעבור דייני העתיד נאמר: "ואתה תחזה מכל העם אנשׁי-חיל יראי אלקים אנשי אמת שנאי בצע ושמת עלהם שׂרי אלפים שׂרי מאות שׂרי חמשִים ושרי עשרות",
ואילו בשלב הביצוע של משה כתוב: "ויבחר משה אנשי חיל מכל ישראל ויתן אותם ראשים על העם…". כלומר, לא רק שמשה לא מצליח למצוא מועמדים אידאליים כרצוי, אלא הדבר היחיד שכן מצליח באופן "מפתיע" הוא מינוים של אנשי העשירון העליון, או כתיאורם בפסוק: "אנשי חיל" (רש"י במקום).
ההלצה כבודה במקומה מונח, אך הייתי מציע לנסות להבין באמת מה פשר הדרישות ה"גבוהות" האלה שמציב יתרו בעבור לכאורה עוד אנשי פרוצדורה במערכת.
לפני כמה ימים הרעישה את מבזקי החדשות ידיעה על אזרח שזרק נעלו על נשיאת ביהמ"ש העליון, כמחאה, לדבריו, על עוולות (אישיות) שלהן היא אחראית.
לאחר מכן התעורר דיון בנושא, קצר ופופוליסטי מדי לטעמי, על "איך יכול להיות?" ו"איך נהיה כדבר הזה?" זה בכה וזה בכה.
החלטתי להוסיף לדיון הזה, שלא ממש התחיל, נקודת מבט אישית, טבולה מקראות ומדרשים.
לענ"ד מדובר (גם) בהשלכה מכך שהמשפט בארץ מתנהל ללא חזון, אלא כמושפע אינטרסים ו/או מנסה לפעול על בסיס שיטות משפט יבשות, נטולות ראיה למרחוק. לפחות כך הרושם.
במסכת גיטין של התלמוד הבבלי מופיע בשם התנא ר' טרפון הסתייגות קיצונית מבתי דין לא יהודיים:
תניא: היה ר' טרפון אומר: כל מקום שאתה מוצא אגוריאות של עובדי כוכבים [-ערכאות של גויים], אף על פי שדיניהם כדיני ישראל, אי אתה רשאי להיזקק להם, שנאמר (שמות כ"א, א): "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" – לפניהם ולא לפני עובדי כוכבים. דבר אחר: לפניהם ולא לפני הדיוטות
(פח ע"ב)
הפסיקה הזו מוזרה לכאורה, אם החוקים הם אותם חוקים והכללים אותם כללים, מה זה משנה מי השופט?
אומר ר' טרפון: ודאי שזה משנה. זה משנה, כי הליך המשפט הוא לא רק כללים יבשים ואובייקטיביים. במשפט חשוב גם נקודת המבט, השאיפה, החזון.
זו למשל הסיבה שגישתי לניסיונות השונים ל"החדרת המשפט העברי" למערכת היא התלהבות "מצוננת". עם כל הכבוד (ושלא אובן לא נכון – זה חשוב!), העיקר עליו הדברים עומדים הוא מה החזון שמניע את הגלגלים.
זכור לי שיעור אחד בשיעור א בישיבה, ובו אחד הר"מים דיבר אתנו על נושאי אמונה וגאולה. בין השאר הוא שאל איך ייתכן שיש כל מיני רבנים, שמכירים את אותם מקורות שאנחנו לומדים, אך עדיין אינם שותפים ל"מסקנות הציוניות" העולות מהם. תירוצו הפשוט היה שכל רב מביא גם מעולמו האישי בתוך פסיקותיו.
הדבר הקפיץ, כמובן, חלק מהתלמידים שהדבר נשמע להם מוזר, והם שאלו איך יכול להיות. הרב, בשיא הטבעיות הגיב: "זה חדש בשבילכם? ברור שזה כך!"
מה שנכון בפסיקות רבנים, נכון בפסיקות שופטים נכון בקביעת הלכה נכון בדיוני בג"ץ. משפטנים כדיינים, רבנים כשופטים, כולם מוּנָעים על ידי גישות ונקודות השקפה, לא רק על ידי כללים יבשים וחוקתיים!
ידוע שבמקורות היהדות שופטים קרויים גם "אלוהים": "אלוהים ניצב בעדת אל, בקרב אלוהים ישפוט" (תהילים. ובנימה שלילית שם: "אני אמרתי אלוהים אתם? ובני עליון כולכם?")
במצב אידאלי רואים כאילו שכינת אל שורה במשפט. מהי אותה שכינה? אין היא אלא החזון, "מתווה הדרך" השורה בהליך המשפט.
כך גם ניתן להגיע לדרישה, המופיעה ב"סנהדרין" ובעוד מקומות, לדיין שדן "דין אמת לאמתו". והרי לכאורה, "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", אז איך תגיע לפה דרישה גבוהה כ"דין אמת לאמתו"? אלא בעזרת אותה "שכינה", אותה שאיפה המוטמעת במערכת המשפט, ניתן לעשות זאת.
זו הסיבה לדרישות הטרומיות שמציב יתרו בפני משה בעבור מערכת המשפט החדשה. אם העיקר הוא בקיאות בתחום הפלילי והאזרחי או חריפות השכל, אזי מיותרים כל הדרישות ה"רוחניות" האלה של שנאת ממון, התרחקות מהנאות, יראת שמים וכו', מספיק כאלה ש"יודעים לעשות את העבודה" וזהו.
אך לא בזאת ייבחנו השופט והדיין. כי אם ברוח המפעמת בהם ובראייתם למרחוק. לשפוט תחת משב רוח של כנפי השכינה. לשפוט מחזון.
שבת שלום,
טוהר
