דבר תורה לפרשת ויקרא – לא הכול שומעים את הקול

הקול נמצא שם. צריך רק לדעת להקשיב * בני בדרש חסידי על "ויקרא אל משה"

sunriseבפרשתנו מצאו ראשוני החסידים רמז לכך שהקול הקורא בעולם קורא תמיד ומצווה את האדם על ייעודו, אלא שלא תמיד מקשיבים לו.

פרשתנו פותחת במילה "ויקרא" ובעקבותיה נקרא כך החומש כולו. בדור השני של החסידות כתב על מילה זו רבי משה חיים אפרים בעל ה"דגל" (נכדו של הבעש"ט) כי בפסוק כתוב "ויקרא אל משה" ובאמת את הקול הקורא למשה היו הכול יכולים לשמוע, אלא בפועל הם לא שמעו מפני שהחטאים גרמו. כמו שנאמר "כי עוונותיכם מבדילים ביניכם ובין אלקיכם". לדבריו, הקול לא כוון רק למשה, אלא שפשוט משה שמע אותו, את הקול הקורא תמיד בעולם.

רעיון דומה אפשר למצוא אצל סבו, הבעש"ט. הבעש"ט הסביר את דברי חכמים ולפיהם"בכל יום ויום יוצאת בת קול ומכרזת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", שמדובר בקול שנמצא בתוכו של כל אדם. הרי מה הטעם בבת קול שאיש אינו שומע?

רעיון דומה נמצא אצל הקוצקער. הוא שואל למה נאמר והיו הדברים על לבבך? ועונה כדי שיהיו מונחים על הלב, יום אחד הלב ייפתח, ואז הכול יפול פנימה.

דרשה דומה מאוד לדרשה שהבנו כאן ל"ויקרא" דרש ה"שפת אמת", מתלמידי תלמידיו של הקוצקער: כשאמר השם לאברהם "לך לך" – הוא לא אמר זאת רק לאברהם אלא אמירה זו היא קול תמידי שקורא לאדם "קום לך, מצא לך ייעוד רוחני", אלא שלא הכול שומעים את הקול.

יהי רצון שנדע ללכת בעקבות חסידים הראשונים ושנזכה לשמוע את הקול הקורא המצווה אותנו על ייעודנו ושנדע להקשיב,

בני

בחור בן 18-19, שהולך לטיפול "מקצועי" ו"מבטיח", תרתיי משמע, שנותן תחושה של עוצמה, ביטחון, כמו טריפ מופלא על קוקאין משובח במיוחד הנארז בתוך מעטפת של מציאות אפשרית וחוקית לחלוטין… יש יותר מזה?!

אחד הדברים שאפיינו את הטיפול זה הדגש על כך שניתן לשנות דברים- הנטייה הזאת היא נרכשת ואיננה מולדת, נאמר, ולכן אין שום בעיה לשנות את זה. המפתח הוא בי וזה תלוי רק ברצון שלי. עניין של בחירה.

קרא עוד »

את שאהבה נפשי

"את שאהבה נפשי" הוא מחזה שכתב איתי סגל, שעיקר עלילתו עוסקת בפיגוע בברנוער ובטיפולי המרה. בלב ההצגה יהונתן, בחור צעיר מיישוב דתי שנפגע בפיגוע ונדרש להתמודד עם החשיפה בפני משפחתו בעקבותיו.

קרא עוד »

הדמעות שירדו לי כשהייתי אז בן 13 בחדר של הרב בישראל, שאמר לי שהומואים הם שטן מלוכלך וחטא חמור בתגובה לוידוי שלי, התחלפו בדמעות של אושר

אני זוכר שכשאוליבר נולד, חיפשנו מקום להתארח בו בבית הכנסת וגם ללכת למקווה, ואז פגשנו ברב ברוס הנדיר והמדהים שארגן לנו חגיגה מאירת עיניים בבית הכנסת בפורטלנד בארה״ב. כשהגענו, לא האמנו – המונים מהקהילה היהודית הגיעו כדי לחגוג איתנו. הרגשנו כמו משפחה אמיתית.

קרא עוד »

שתפו את המאמר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *