בפרשתנו מצאו ראשוני החסידים רמז לכך שהקול הקורא בעולם קורא תמיד ומצווה את האדם על ייעודו, אלא שלא תמיד מקשיבים לו.
פרשתנו פותחת במילה "ויקרא" ובעקבותיה נקרא כך החומש כולו. בדור השני של החסידות כתב על מילה זו רבי משה חיים אפרים בעל ה"דגל" (נכדו של הבעש"ט) כי בפסוק כתוב "ויקרא אל משה" ובאמת את הקול הקורא למשה היו הכול יכולים לשמוע, אלא בפועל הם לא שמעו מפני שהחטאים גרמו. כמו שנאמר "כי עוונותיכם מבדילים ביניכם ובין אלקיכם". לדבריו, הקול לא כוון רק למשה, אלא שפשוט משה שמע אותו, את הקול הקורא תמיד בעולם.
רעיון דומה אפשר למצוא אצל סבו, הבעש"ט. הבעש"ט הסביר את דברי חכמים ולפיהם"בכל יום ויום יוצאת בת קול ומכרזת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", שמדובר בקול שנמצא בתוכו של כל אדם. הרי מה הטעם בבת קול שאיש אינו שומע?
רעיון דומה נמצא אצל הקוצקער. הוא שואל למה נאמר והיו הדברים על לבבך? ועונה כדי שיהיו מונחים על הלב, יום אחד הלב ייפתח, ואז הכול יפול פנימה.
דרשה דומה מאוד לדרשה שהבנו כאן ל"ויקרא" דרש ה"שפת אמת", מתלמידי תלמידיו של הקוצקער: כשאמר השם לאברהם "לך לך" – הוא לא אמר זאת רק לאברהם אלא אמירה זו היא קול תמידי שקורא לאדם "קום לך, מצא לך ייעוד רוחני", אלא שלא הכול שומעים את הקול.
יהי רצון שנדע ללכת בעקבות חסידים הראשונים ושנזכה לשמוע את הקול הקורא המצווה אותנו על ייעודנו ושנדע להקשיב,
בני
