נראה שהמכות הראשונות שמנחית אלוהי העבריים על מצרים, עם כל אזהרותיו של משה רבנו, לא עושות שום רושם ממשי על פרעה.
הגורם העיקרי לכך הוא, כנראה, הצלחת חרטומי מצרים לבצע "כישוף-חיקוי" לכל מכה של משה. הכול תחת ממשלת האדם. "תחת שליטה". משה ואהרון רק מוסיפים תבן לעיר מפוצצת תבן.

כל זה נכון עד שחרטומי מצרים נתקלים לפתע ב"באג", במכת כינים. פתאום הדברים לא עובדים כnu שציפו: "ויעשו כן החרטומים…ולא יכלו…". דבר זה מוביל אותם למסקנה בלתי נמנעת: "ויאמרו החרטומים אל פרעה אצבע אלוהים הִוא". כמו שמסבירים המפרשים: זה כבר לא תלוי במעשים של בני אדם. יש פה כוח עליון בעסק (כך למשל בפירוש רש"י לאור המדרש, הרמב"ן ואחרים. אמנם יש גם פירוש קצת אחר של הראב"ע ועוד אבל זאת אשאיר כבר לעיון הגולשים).

מדובר על תופעה מוכרת. אנחנו נוטים "להיזכר" בקיומו של בורא עולם כשמגיעים למצב שנראה מחוץ לשליטה וליכולת הבחירה שלנו, אפילו שהוא היה שם תמיד.

הנושא הזה של היחס בין השגחת הבורא ומידת החופש של בני האדם היה מאז ומעולם אחד המוקדים במחשבה ובפילוסופיה היהודית.
במאמר החמישי של ספר "הכוזרי", מציג ריה"ל דו-שיח מעמיק בין מלך כוזר ל"חבר" היהודי בשאלות אלו. שם, מתמודד ריה"ל דווקא עם השקפה שגרסה שחופש האדם מוגבל, אם בכלל.

ריה"ל, כדרכו, תוקף השקפה זו תוך בחינת המציאות עצמה. שואל החבר את מלך כוזר: האם אותם אנשים שטוענים זאת, לא מתחמשים בנשק טוב לפני יציאה למלחמה? האם אינם עושים מעשים שיש בהם בכדי לטעון ליכולת שליטה על המתרחש במציאות?

גם הרמב"ם, במאמר שלישי של מורה נבוכים, מתמודד עם השקפות שונות בנושא השגחה וידיעה מול חופש בחירה של האדם. אחת ההשקפות שנגדה הוא יוצא היא השקפת תיאולוגיים מוסלמים בשם "האשעריה", שדי דומה לזו שהוזכרה קודם. נגדה ונגד האחרים מבהיר הרמב"ם: "יסוד תורת משה רבנו עליו השלום וכל ההולכים בעקבותיה הוא שהאדם בעל-יכולת מוחלטת, כלומר, שהוא בטבעו, בבחירתו וברצונו עושׂה כל מה שניתן לאדם לעשׂותו מבלי שיברא לו דבר חדש כלל" (מורה נבוכים).

לא לחינם בחרו חכמי ישראל כמו הריה"ל והרמב"ם להבהיר זאת. השקפות מצמצמות בחירה אלה לא היו נחלת גויים בלבד, אלא גם התנחלו בקרב חכמי ישראל.

מה גורם לכך?

הרמב"ם מסביר זאת בעצמו, במשנה תורה. שם, בהלכות תשובה, מסביר הרמב"ם שהגורם העיקרי לכך הוא קריאה לא נכונה במקורות:
"פסוקים הרבה יש בתורה ובדברי הנביאים שהן נראין כסותרין עיקר זה, ונכשלין בהן רוב האדם; ויעלה על דעתם מהן שהקדוש ברוך הוא גוזר על האדם לעשות טובה או רעה, ושאין לבו של אדם מסור לו להטותו לכל אשר ירצה. והריני מבאר עיקר גדול שממנו תדע פירוש כל אותן הפסוקים…"
ואחד הפסוקים מופיע בפרשה שלנו:
"לפיכך כתוב בתורה "ואני אחזק את לב פרעה" לפי שחטא מעצמו תחילה והרע לישראל הגרים בארצו, שנאמר "הבה נתחכמה לו" נתן הדין למנוע ממנו התשובה עד שנפרעין ממנו. לפיכך חיזק הקדוש ברוך הוא את לבו".
ובמילים אחרות: מאחורי כל מקרה של חוסר בחירה יש סיבה אלוקית שגורמת או מכריחה זאת.

כל אדם שהוא, בין הומו בין לא, מקבל חלקים מסוימים בחייו ככאלה שהבחירה מהם והלאה. מספר מרכיבים באישיות שלו שהם "בילד-אין", שהם הוא עצמו, לא משהו אקראי שבאמת הוא עצמו יכול לקבוע. דוגמה פשוטה: השאלה אם לחיות עם או בלי לנשום לא ממש ניתנת לבחירה. בעבור הומואים די ברור היכן נמצאת דוגמה לתחושת חוסר בחירה שכזו.

דווקא שם, כמו (להבדיל) אצל חרטומי מצרים, הייתי מצפה שתגיע ההבנה של "אצבע אלוהים הִוא".
ואני מתכוון לא לצורה שבה ראו זאת חרטומי מצרים, "גזרת שמים" חסרת טעם שאחריה פשוט מסתלקים מהבמה ונעלמים להמשך, אלא כדברי הרמב"ם של משהו בעל מטרה משמים.

לפי הרמב"ם, כיהודים, אנחנו אמונים על חשיבותה העצום של הבחירה החופשית, ומהצד השני, על ההבנה שאם יש מקום בו הצטמצמה או ממש נסוגה, זה רק כי יש סיבה מאוד טובה שמצדיקה זאת.
מה שנשאר זה רק למצוא אותה.

שבת שלום וחודש טוב,

טוהר