לפעמים נדמה לנו שכולם מתגעגעים למשהו. וכמו שמנסח את זה הרב שג"ר:
אדם מיואש; הוא לא יודע מה לעשות; הכול אצלו בספק, הוא לא חש בשום דבר הרגשה פנימית. מה יכול להאיר לו בתוך אותו ייאוש? האמת – אמת לאמיתה, אמת שנובעת מתמימות. כאשר הוא שואל את עצמו: מה באמת הקב"ה רוצה ממני? מה באמת אומרת לי הפנימיות שלי? בשביל מה באמת באתי לעולם? מה באמת אני רוצה לעשות כאן… בשביל ללמוד תורה, צריך עזות, 'עזות דקדושה'… לימוד שמבטא את עומק החיים שלו; את געגועיו, את כיסופיו למשהו שמעל השמש… שייתן לחיים איזו שליחות, איזו משמעות, איזה ניגון של עומק, של תכלית.
(פניך אבקש, עמ' 70-63)
זוהי חוויה קיומית מוכרת מאוד. געגוע למשהו אמתי וטהור. נדמה לי שהגעגוע הבסיסי כחוויה קיומית קשור לפרשת השבוע. בפרשה מתוארת בריאת האדם. חז"ל, במדרש מדהים, מתארים את בריאת האדם כיצור דו-מיני:
אמר רבי ירמיה בן אלעזר: בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, אנדרוגינוס בראו, הדא הוא דכתיב: זכר ונקבה בראם. אמר רבי שמואל בר נחמן: בשעה שברא הקב"ה את אדם הראשון, דיו פרצופים בראו ונסרו ועשאו גביים, גב לכאן וגב לכאן.
(בראשית רבה, בראשית ח')
כלומר האדם נברא דו-מיני או שני המינים מחוברים גב אל גב, והקב"ה ניסרו והפריד בין החלקים למצב המוכר לנו היום, של זכר לבד ונקבה לבד. המקובלים מצאו במדרש הזה את הבסיס ל"סוד הנסירה" ואת הבסיס לגעגוע התמידי שבין קודשא בריך הוא לשכינתיה. כמו שמסביר בעל ה"מאור ושמש" (פרשת בשלח):
והנה כתיב ויבן השם אלהים את הצלע, ודרשו חז"ל מלמד שבראו הקב"ה דו פרצופים ואחר כך נסרו. הנה כוונת הנסירה אשר אנו משימים כל מגמת פנינו כל ימים … שיהיה הזיווג פנים אל פנים. ובכתבי האר"י ז"ל איתא שבאם חלילה היתה הבריאה תיכף פנים אל פנים לא היה תקומה חס וחלילה… גם זאת אנו רואים לכשיתראו שני אוהבים יחד לשמוח הם יושבים פנים אל פנים, מפני שהשמחה הוא מהצורה- דהיינו מהפנימיות ששורה על הפנים והצורה שהוא צלם אלהים …. ועל זה אנו מצפים שיהיה בירור העולמות כשיהיה רצון מלפניו יתברך ואז יתבטלו החיצונים (כמאמר הכתוב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ) ויהיה הזיווג פנים אל פנים.
אולם אני לא רוצה להתעכב על הפן הקבלי, אלא להתעמק יותר בפן הקיומי. אני מוצא במדרש הזה משהו מקסים, האדם בבסיסו היה דו-מיני. אלוקים העביר את האדם ניתוח לשינוי מין (הנסירה) ומאז האדם מתגעגע ומחפש את החצי השני שלו, את הנשיות או הגבריות האבודה שלו. הנה כך האדם מיד שנברא נפרד מחלק מעצמו ומאז הוא חש געגועים תמידיים.
על הגעגוע כמצב הבסיסי של הקיום סיפר ר' נחמן בסיפורו הלב והמעיין. לפי הסיפור יש לב לעולם, והוא מצוי מול הר שעל ראשו מעיין. מעיין זה הוא מקור חייו של לב העולם, וכל עוד הוא רואהו יכול הלב להמשיך לחיות, אם כי רק לזמן-מה, כי נפשו של הלב עומדת תמיד לצאת מרוב געגועים. אך הלב אינו יכול להתקרב אל המעין ולהרוות את צימאונו, כי בדרך יעבור בשטח מת, שבו ייכסה ממנו המעיין, ואז ימות מיד.
הגעגועים הם בין הלב למעיין, בין האב לבנו, בין קודשא בריך הוא לשכינתיה, בין הגלוי לנסתר וגם בין הנשי לזכרי.
האדמו"ר הזקן מלמד שגם בתורה עצמה יש געגוע לתורה הנשית: יש תורת סיני שהיא בחינת אירוסין לעומת תורת משיח שהיא תורת נישואין. במעמד סיני התגלתה רק חיצוניות התורה, בבחינת אירוסין, ורק לעתיד לבוא תתגלה הבחינה הפנימית, העונג של התורה המזוהה עם הנישואין:
ולהבין הטעם מפני מה אמר על לעתיד דווקא 'משמח חתן עם הכלה' – העניין כי יש אירוסין ונישואין. כי בזמן הזה הוא בחינת אירוסין […] כי במתן תורה, אף שהיה גילוי פנים בפנים, היינו רק בבחינת חיצוניות בלבד, באיסור והיתר; אבל פנימיות התורה… לא נתגלה אז עדיין… והרי זה דומה לבחינת אירוסין, שגם שם אינו נמשך עדיין בבחינת פנימית רק הארה חיצונית… אבל לעתיד שיהיה בחינת גילוי פנימיות התורה… אז יהיה בבחינת נישואין… ולכך החתן הוא אומר 'הרי את מקודשת לי' והכלה שותקת, אבל לעתיד כשתתעלה מעלה מעלה, אז תהיה גם כן משפעת ונקרא 'קול כלה'.
(תורה אור ויגש מד, ד)
דבריו של האדמו"ר הזקן על תורה של נישואין ועל התעוררות הנשיות, הקול הנשי, נתעצמו אצל האדמו"ר האחרון לבית חב"ד, ר' מנחם מנדל שניאורסון, שלימד שהפמיניזם הוא מסימני הגאולה, התנערות שכינה מעפרה. ובלשון חריפה יותר אמר:
לאחר אלפי שנות עליונות גברית, אנו עומדים עתה בתחילתה של תקופת הנשים, כאשר נשים יזכו בהכרה בחשיבותן האמיתית, והעולם כולו יכיר בהרמוניה שבין האיש לאישה.
(הדרך לחיים של משמעות: חכמת הרבי מלובביץ', ת"א תשנ"ו)
אולי הגעגוע הפשוט מכולם הוא הגעגוע לבני המשפחה הקרובה. בצורה הברורה והפשוטה ביותר, חווה אלברשטיין מתארת את הגעגוע של בת להוריה, בשירה המקסים "געגועים" (מילים ולחן חווה אלברשטיין):
בשבת בבוקר אין למי לצלצל
ולספר איך עברה ההופעה
ואבא לא שואל: היה קהל?
ואימא לא אומרת: את נשמעת עייפה
וכשכותבים עליי
איזו מילה רעה
אני עדיין חרדה
שאבא לא יקרא
שאימא לא תדע
רוצה להיות ילדה טובה
ולא עוברים בבית בדרך לצפון
ולא עוצרים שם בדרך חזרה
והמרפסת שממנה נופפו לי לשלום
תלויה כמו עריסה ריקה
וכשכותבים עליי
איזו מילה רעה
אני עדיין חרדה
שאבא לא יקרא
שאימא לא תדע
רוצה להיות ילדה טובה
אני לא בוכה
רק מתגעגעת
כל כך הרבה פנים
כל כך הרבה אוזניים
ואין למי לשיר
שרים תמיד לשניים
וכשהשניים מסתלקים
שרים אל השמים
אני לא בוכה
רק מתגעגעת.
בסימנא טבא,
בני
