פרשת "בלק" היא פרשה יוצאת דופן. זו הפעם היחידה בספר במדבר שבה יוצא המספר אל מחוץ למחנה ישראל ומספר סיפור שגיבורו אינו מבני ישראל. מפתיע לגלות שדווקא גיבור זה – בלעם בן בעור – מנהל תקשורת ישירה עם הקב"ה ומתנבא בשמו במלים צחות וצלולות. בלק בוחר להזמין את בלעם לקלל את ישראל בגלל כישרונו הנדיר: מילותיו מילות אמת הן ויש בכוחן להשפיע על המציאות: "כי ידעתי את אשר תברך יבורך ואשר תאור יואר" ( במדבר, כ"ב, ו' ).
התורה אינה אוסף של סיפורים ומעשיות בלא תכלית. בכל פרשה יש ניצוץ, מסר, שעלינו לקחת אתנו להמשך השבוע, נקודה למחשבה שאנו יכולים לאמץ לחיקנו בדרך להפוך את המסע הזה שלנו לטוב יותר ומלא משמעות. אני מאמין שסיפור האתון הוא בדיוק אחת מן הנקודות הללו.
"ויוסף מלאך השם עבור, ויעמוד במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל. ותרא האתון את מלאך השם ותרבץ תחת בלעם, ויחר אף בלעם ויך את האתון במקל" (שם, כו-כז). האתון נמצאת במֵצר; מצד אחד ניתחות עליה מכותיו של בלעם ומהצד האחר כופה עליה נוכחותו של המלאך הנסתר לשבת על מקומה. כיצד תיחלץ האתון מן הסיטואציה הבלתי אפשרית? בכוחן של המלים. "ויפתח השם את פי האתון ותאמר לבלעם, מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלוש רגלים".
מילותיה של האתון הן המפתח להבנת הפרשה כולה. מלים אלה אינן מבטאות רק את צרתה של האתון, אלא את צרתה של המציאות שעליה מנסה האדם לכפות את רצונו. אל תכה אותי, אומרת האתון. הרי "אנכי אתונך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה".
אם המציאות אינה נענית לך, אומרת האתון, אולי עליך להקשיב לה ולא להכותה. "ההסכן הסכנתי לעשות לך כה?" טוענת האתון, ובלעם מבין: "ויאמר לא". ואז עיניו של בלעם נפקחות: "ויגל השם את עיני בלעם וירא את מלאך השם ניצב בדרך וחרבו שלופה בידו, ויקוד וישתחו לאפיו". הוא מתוודע לשחקן הנוסף המשפיע על האתון, ודרכו – לבימאי של הסצנה כולה. האתון מלמדת את בלעם להקשיב למציאות ולא לאנוס אותה לרצונו. כך נפתחות עיניו לראות את המצב השלם, על רבדיו הנסתרים.
בתקופה האחרונה, יותר מתמיד, אנו עדים למציאות קשה ובעייתית של כפייה דתית ורוחנית במדינה מצד גורמים קיצוניים שלא רואים מקום שווה לאילו שלא נמנים עם דעותיהם הצרות. יהודים שמבקשים לטוות דרך נכונה באמצעות זריקת אבנים על אחיהם החילונים, אנשי תורה שקמים על אחיהם כיוון שאילו מתפללים לפי מנהג שלא מעדתם, או שמפרידים בין בנותיהם כאילו לא התפללו כולן לאותו האל תחת אותם השמים.
אותם גורמים אינם משכילים לפתוח את עיניהם אל מול המציאות העכשווית. הם מנסים לאנוס את הסביבה לרצונם מבלי להבין שהם חוטאים בדיוק במקום שבו חטא בלעם מול האתון: היעדר שיח וכוונה ודגש על המעשה. וכי מה ערכו של תלמוד תורה אם מאחריו עומדות חומות של פירוד וגדרות של ריחוק (תרתי משמע)? מה טובה נסיעה מופרדת באוטובוס אם באמצעותה דורסים את רווחתם של שאר התושבים ומעמיקים את השנאה והסלידה מהדת? האם השאיפה לשוות עצמנו למידותיו של אלוהים עוברת דרך השפלת האחר, או בליבוי השנאה בינינו? האם זו דרכה של תורה?
הכוונה היא הנשמה, הרוח של המעשה. מה דל ערכו של מעשה שאין מאחוריו כוונה, ומה גדולה כוונה טובה אפילו אם אינה באה לידי מעשה. כדברי הגמרא "מחשבה טובה מצרפה הקב"ה למעשה". וכן אמר רב אסי: אפילו חשב אדם לעשות מצווה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה".
כאשר המשנה (אבות ה', י"ט) מבדילה בין אברהם אבינו ובלעם הרשע היא לא מזכירה בכלל מעשים. היא מתמקדת רק בדברים הפנימיים – במידות. "כל מי שיש בידו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו ושלשה דברים אחרים מתלמידיו של בלעם הרשע עין טובה ורוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו. עין רעה ורוח גבוה ונפש רחבה מתלמידיו של בלעם הרשע".
עם כל המרכזיות שיש למעשים, להלכה, לדקדוק במצוות, התורה לא מוותרת על הפנימיות ומדגישה את חשיבות הכוונה. התורה עושה זאת על ידי הדרישה שיראת ואהבת השם תהיה במקומות הפנימיים שבתוכנו: בלב ובנפש.
אני מאחל לכולנו שנזכה לראות את הכוונה מאחרי המעשים שלנו ושנלמד להעביר את המסרים שלנו בשיח של מלים טובות, דרך ארץ ונועם הליכות. זוהי בדיוק דרכה של תורה ובדיוק בנקודות האלו ראוי שנהיה עבור עצמנו ועבור עמים אחרים "אור לגויים".
שבת שלום,
אייל
