דבר תורה לפרשת אֱמֹר – האם הקב"ה מפלה?

"בקהילה הייחודית שלנו, אני חושבת שברור מאוד למי מתכוונים כאשר מרמזים 'פגום בגופו'". נועה רז מנסה להתמודד עם שאלת אפליית כהנים פגומים, והדרתם מעבודת הקודש.

פריט יודאיקה מהמאה ה-19
כהנים. פריט יודאיקה מהמאה ה-19

מעניין שפרשת "אמֹר" מגיעה מייד לאחר "אחרי מות" ו"קדושים". מעניין בעיקר אם מסתכלים במשקפיים הלהט"בים, וזאת מכיוון שבעוד שבשתי הפרשות הקודמות מוגדרת קדושת הציבור כולו, וכחלק ממנה גם האיסור על משכב זכר, הנה באה "אמֹר" ומחריפה את יותר את היחס הלא-בהכרח שוויוני לשונה ולאחר.

התייחסות לאחר כאל פחוּת מאפיינת חברות רבות. לצערי, החברה הדתית-אורתודוכסית אינה נפקדת מחברות אלה, ולראיה היחס לנשים, המודרות עדיין ברוב הקהילות מן הקדושה (ועוד לא אמרתי כלום על היחס להומואים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסים). אבל לא באנו לדבר על סוציולוגיה, באנו לדבר על פרשה, ומשהו מוזר מאוד מתרחש בה, ב"אמֹר". שהרי אנחנו לעתים חוטאים בחטא האפליה, אבל זה לא משהו שאפשר להגיד על התורה, שדווקא מאופיינת בדרך כלל ביחס הוגן לכל אדם, ובעיקר לחלשים בחברה.

והנה אנחנו נתקלים בבעיה. מצד אחד, עִקרון שלפיו אין להַפְלות, ומצד שני, מצוות "לא תעשה" ברורה, לפיה על כהן פגום בגופו אסור לגשת את הקודש, ובקהילה הייחודית שלנו, אני חושבת שברור מאוד למי מתכוונים כאשר מרמזים "פגום בגופו", וממילא ניתן להרחיב את הדברים ולהתייחס ל"פגום" הספציפי כאל ה"אחר" הכללי.

אז איך פותרים את זה? אחד הפתרונות שמצאתי לנושא מציע להבדיל בין המישור האישי לזה הממלכתי. במקום האישי, כמובן שאין להפלות אדם בשל ביטוי גופני כזה או אחר, אך במישור הציבורי, מכיוון שהקב"ה הוא שלם ומושלם, כך גם כהן קודשו. זה נחמד, אבל זה לא מספק אותי. לא מתאים לו, לקב"ה שלי, עם יד אחת לברוא כל אדם בצלמו, ועם יד שנייה לקבוע שבמקרים מסוימים זה לא טוב מספיק עבורו. זה נשמע לי כמו תירוץ הלכתי.

דווקא רש"י הביא פתרון יפה לסוגיה, כאשר כתב: "הקריבהו נא לפתחך – הירצך?" או בתרגום חופשי: אם החברה מקבלת כניסת אדם בעל מום למקום כלשהו בכבוד וברצון, שהרי אין שום מניעה שייכנס לעבודת המקדש.

רש"י לא מוכן לקבל את ההצעה לפיה הקב"ה התיר מצב בו אדם בעל מום גופני שווה פחות, אז הוא גלגל את הכדור בחזרה אל הקהילה: אם אתם תקבלו אותו, הקב"ה יקבל אותו, ואם אתם לא – אז איזה כבוד תוכלו לתת לקב"ה? לפי שיטה זו, לא בעל המום הוא הפגום, אלא החברה שאינה מוכנה לקבלו, ובעשותה כך, בעודה מפלה, אינה מכבדת לא את הקב"ה ולא את תורתו.

והמבין יבין.

מתוך הבלוג של נועה רז, ובאדיבותה.

מאז שאני זוכר את עצמי, היה לי יותר נוח לכתוב ביד שמאל

מאז שאני זוכר את עצמי, היה לי יותר נוח לכתוב ביד שמאל. זה אף פעם לא היה עניין גדול מבחינתי, פשוט בגיל מסוים הבנתי שקוראים לזה להיות שמאלי, ושרוב בני האדם משתמשים ביד ימין.

קרא עוד »

שתפו את המאמר

תגובה אחת

  1. את התורה הרי לא נשנה, אך הייתי מצפה מהאדם המוסרי, לחוסר נוחות בקוראו את הטקסט.
    אותו חוסר נוחות שאנו חשים כשממזר משלם על חטאי הוריו ובן סורר ומורה משלם על חטאים שעוד לא חטא.
    גם לגבי מצבם ההלכתי של הומואים ולסביות צריך האדם הדתי להרגיש חוסר נוחות. ומבין זאת כל מי שנטל קורה מבין עיניו.
    אני ממליץ על המאמר הבא באתר כיפה:
    http://www.kipa.co.il/Jew/show.asp?id=32839

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *