צמד הפרשיות "בהר-בְּחֻקֹּתַי" חותם את ספר ויקרא (אושר גדול לכל מי שרוצה לדרוש בפרשת השבוע), ומצליח לאגד בתוכו לא מעט נקודות מעניינות, ואף שני משפטים שהפכו לנכסי צאן ברזל: "וישן מפני חדש תוציאו", אליו עוד נגיע בהמשך, ופירוש רש"י לתחילת הפרשה: "מה עניין שמיטה להר סיני".
תיאלצו לסלוח לי הפעם: מי ממכריי שקורא פה יכול להניח בעיניים עצומות שאני אדרש לציוויים סוציאליסטיים כאלה או אחרים הטמונים בפרשה. הפתעה, אני לא. ולו רק כי באמת הדברים כבר מובנים כמעט מאליהם. שמיטה, יובל, אחינו העני, גאולת העבד העברי. כולנו חרשנו את זה ביסודי. נקסט.
אני רוצה להיצמד הפעם, ברשותכם, למשפט אחד בפרשה, שהצליח לעניין אותי במיוחד. אבל קודם לזה, סיפור אישי. אחי הצעיר חזר לאחרונה בתשובה. או בשאלה, תלוי מאיזה כיוון של המפה אתם מסתכלים על זה. בכל מקרה, הוא מתחיל להתחרד. מה אני חושבת על זה? מתה מפחד כמובן. אבל מכיוון שבאחי מדובר, אני גם מאוד שמחה שטוב לו, וכרגיל, נהנית להתווכח איתו על כל צעד ושעל.
"את והקונסרבטיבים שכמותך, אתם לא מאמינים בתורה שבעל-פה", הוא הטיח בי בשישי שעבר. האמת, הוא צודק. אנחנו לא, אני לא לפחות. אני מאמינה שהתורה נכתבה בידי הקב"ה וניתנה למשה בסיני, אני מאמינה שהראשונים והאחרונים היו גאונים, אבל אני גם משוכנעת שהם היו בני אדם, בדיוק כמונו. אני גם די בטוחה שהם ידעו את זה, שבלילות הוויכוחים הסוערים וההלכה המתחדשת, זה מה שנתן להם נחמה.
בבואי לכתוב על "בהר-בְּחֻקֹּתַי", נתקלתי בפסוק הבא: "אלה החוקים והמשפטים והתורות", משפט שתיכף ומייד הציף אותי היישר אל אחי הצעיר איתמר. חוקים יש הרבה, המון אפילו. משפטים? גם יש לא מעט. אבל "תורות"? למה "תורות" אם ישנה הרי רק תורה אחת שניתנה בהר וכו'?
אם הייתה בובה קטנה של אחי הקטן יושבת לי על הכתף, היא בטח הייתה אומרת לי "תורה אחת – חמשת חומשי תורה, תורה שנייה – תורה שבעל פה". האמת, הוא לא לבד. גם רבי עקיבא טען ככה, ורבי עקיבא היה איש חכם. ועדיין, אותי זה לא משכנע. אני לא מצליחה להביא עצמי למקום בו אני חושבת שהמשנה והדיונים המרתקים אודותיה הם באותו מקום כמו תורתנו הקדושה. זה לא מסתדר לי לוגית, גם לא אמונית.
ובכל זאת, אם מצוין בפירוש "תורות", כנראה יש יותר מאחת. בתורה, אני מאמינה, הרי אין אף מילה מיותרת. אז למה הכוונה? כבר כמה ימים אני שוברת את הראש. אני מריצה לעצמי כל מני מילים וביטויים שקשורים למילה "תורה", אולי זה יעזור. ופתאום נפל האסימון: שהרי התורה היא "תורת חיים", והנה הפתרון. לא התורה שבעל-פה היא התורה השנייה, אלא תורת החיים. קרי, התורה הנגזרת מהחיים.
אז יש לי קונספט, עכשיו נשאר רק לברר אם יש לו סימוכין איפשהו. ובאמת, באותה גמרא ממש, אליה מתייחס אחי כאל דברי אלוקים חיים, נכתב (בבא קמא מ"ו):
אמר רבי שמואל בר נחמני: מניין להמוציא מחבירו עליו הראיה, שנאמר: "מי בעל דברים יגש אליהם", מתקיף לה רב אשי: הא למה לי קרא, סברא הוא, דכאיב ליה כאיבה אזיל לבי אסיא
או בתרגום לעברית למי שאינו דובר ארמית: רב אשי לא חושב שצריך לבדוק כל דבר בתורה, אלא אומר בשיא הפשטות: מי שכואב לו כאב, שיואיל וילך לרופא. כמה פשוט, ככה נכון. והנה, גם זו תורה. זו שאנו לומדים מהחיים, ברחוב, בעבודה, בבית. זו שכל כך הגיונית כי ככה עושים, ולא צריך ללכת לבדוק בכתובים, אלא להתייעץ בהגיון הפשוט.
אני חושבת שיש אפילו עוד מקום כזה בגמרא, שמדבר דווקא על גילוי עריות שהוא ייהרג ובל יעבור, אבל לא מציין רצח, ואילו חכמים אומרים משהו כמו "כאילו דההה, ברור שאסור לרצוח ושזה ייהרג ובל יעבור, הקב"ה ממש לא צריך להגיד את זה כדי שנדע את זה". רק שאני לא זוכרת את מראה המקום המדויק, כך שתצטרכו להאמין לי פה.
הבובה הקטנה בדמות אחי בטח תגיד לי עכשיו שהכול טוב ויפה, אבל אם אני לא מאמינה שהתושב"ע היא תורה, למה שאאמין שהלכות חיים בסיסיות הן תורה. ואני אסביר לו: כולנו נבראנו בצלם, לכולנו הזכות על תורת החיים, על כולנו החובה לדון בה, להתווכח עליה, לפרש אותה בהתאם לחיינו, על כולנו החובה להיות קודם כל בני אדם. כולנו חיים.
"וישן מפני חדש תוציאו" נכתב, כבר ציינו שגם זה חלק מהפרשה, וזה מתקשר בדיוק. הנטייה להגיד שהתורה היא משהו חתום, מוגבל לתנ"ך ולתושב"ע ולא ניתן לחדשה ולדון בה, היא נטייה מסוכנת. אי-אפשר להתעלם מהמציאות, מההיקשים שבה, מהערכים שהיא מכתיבה. אפשר לראות אותה בראי התורה, אפשר לדון בה יומם וליל, ואת הדיון הזה אי-אפשר להפסיק, זה מסוכן מדי.
עבודה סיזיפית? אין ספק. תיקון עולם אף פעם לא היה משהו שקל לעשות, ואני מבינה שעצם התפישה שעבודת הקב"ה טמונה בדיון ובדיקה אינסופיים היא קשה, הרבה יותר קלה הנחמה המוחלטת "כי ככה אמרו חכמים ודבריהם הם תורת ה' וזהו". אבל יש קו דק בין תקווה לאזהרה (תוכלו למצוא אותו בסיפא של פרשתנו), וכבר נאמר במסכת אבות: "לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה".
בהצלחה לכולנו, או כמו שנאמר בסוף הספר: "חזק חזק ונתחזק".
מתוך הבלוג של נועה רז, ובאדיבותה.
