"ויקם את החצר סביב למשכן… ויכל משה את המלאכה. ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד השם מלא את המשכן, ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן"
(שמות, מ, לג-לד)
פסוקים אלו, המופיעים בסוף פרשת פקודי החותמת את חומש שמות מתארים את השראת שכינת השם בישראל ואת כבוד השם המקיף את המשכן מכל עבריו, עד שמשה אינו יכול להיכנס פנימה מעוצמת הקדושה.
ספר שמות פתח, כזכור, בסיפור הירידה מצרימה של יעקב אבינו ובניו. הרמב"ן בהקדמתו לחומש שמות מציין את הנושא בו עוסק החומש: גלות עם ישראל והגאולה. זו הסיבה לכך שסיפור הירידה למצרים מסופר בפתיחת הספר אעפ"י שכבר הוזכר בסוף חומש בראשית שקדם לו. ספר שמות הוא חטיבה שלמה, מתחילת הגלות עד הגאולה השלימה, על כן מכנה אותו הרמב"ן בשם ספר הגאולה. אלא שבדבריו בסוף הספר מדגיש הרמב"ן כי שלמות הגאולה איננה ביציאה מעבדות לחירות ואף איננה מסתכמת בקבלת התורה שבעקבותיה הפכנו לעם. הגאולה השלמה היא דווקא בהשראת השכינה בתוך בני ישראל.
ומהו הטעם ? אמנם מתן תורה היה אירוע נבואי גדול ונשגב, אך חד פעמי. לעומתו השראת כבוד השם במשכן שבלב מחנה ישראל הייתה התגלות תמידית ורצופה, התגלות יום-יומית. עם ישראל חזר למדרגת אבותיו אשר שכינה תמיד היתה מצויה באוהליהם. לכן נחתם ספר שמות, ספר הגאולה, בפסוקים אלו, בעיקר ללמדנו כי הגאולה השלמה היא בהיותנו ראויים להשראת השכינה בקרבנו בכל עת ובין היתר ללמדנו כי המסע המרתק והמדהים של נשמות ישראל, מהמקום הכי נמוך ומצומצם של שעבוד, למקום הרם והנשגב שבו משכין בורא עולם את שכינתו בתוך עם ישראל הוא השלכה ברורה על החיים שלנו. ואם יש דבר אחד שאפשר ללמוד מהמבט החטוף הזה, זה שהחיים שלנו הרצופים עליות וירידות הם תהליך שדורש הרבה אמונה בדרך.
איסור הבערת אש – על איזו אש מדברים פה ?
הפסוקים הראשונים בפרשתנו עוסקים בשמירת שבת (לה, א-ג) ופסוק ג מונה את אחד מאיסוריה: "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת". מהותה של מלאכת ההבערה הגשמית נדונה בהרחבה ע"י הפוסקים ועליה לא נרחיב, אך עם זאת חז"ל ראו בה גם מהות רוחנית של מצווה בין אדם לחברו.
באמצעות איחוד הגשמיות והרוחניות, מקבלת השבת צביון של קדושה עילאית המאחדת את בורא העולם עם יצוריו, ומשרה על האדם והעולם חיי אהבה, אחווה, שלום ורעות שבעקבותיהם יבוא תיקון המידות של האדם. אם כן, מהי אותה מהות רוחנית?
באבחנת חז"ל את מלאכת ההבערה הרוחנית – הכוונה היא למידת הכעס. היטיב לבאר זאת השל"ה הקדוש, ולפיו "לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת" רומז לאש המחלוקת ואש הכעס, שצריך האדם ליזהר שלא להבעיר אורו עולמית, ומכל שכן ביום השבת קודש, שאין בוער בו אש של גיהנום והכועס בשבת או עושה מחלוקת חס ושלום, גורם להיות חמת הגיהנום בוער בו, בר מינן (רחמנא ליצלן).
לאדם הממוצע קשה מאד לשלוט בהתפרצות רגשית בדמות הכעס, כמו האש הנאחזת בחפץ השורפת ומכלה אותו, כך גם הכעס עלול להמשיך ולבעור ולהביא ח"ו לתוצאות שליליות הרות אסון ולעתים אף בלתי הפיכות. כבר אמר קהלת (ז, ט) בגנות הכעס: "כעס בחיק כסילים ינוח". דהיינו, מאחר שלכעס אין כל תכלית רציונאלית טובה, שהרי אין הכעס פותר את הבעיה הנתונה, הוא מיוחס לכסיל.
בגנות הכעס נאמר רבות בספרות התלמודית ובהן ש"כל הכועס אין שכינה שורה עליו", וכן שבניגוד לקב"ה שאף בשעת כעס הוא מתרצה, האדם כשהוא כועס אינו מתרצה. כבר אמר שלמה המלך: "מענה רך ישיב חמה" (משלי טו, א), דהיינו, אם משיבים ברכות, בעדינות ובאדיבות לאדם כועס, ישוב אפו, ובעקבות כך ישתפר מצב רוחו, כי רק בדברי נועם ניתן להגיע להישגים, כדברי קהלת (ט, ז): "דברי חכמים בנחת נשמעים" – מתוך שלווה, שקט ומתינות.
דברים אלה הם יסודות ערכיים לחיים ע"פ התורה, ולא בכדי הם מהווים את עמוד התווך באגרת הרמב"ן לבנו:
שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך. תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת, ובזה תנצל מן הכעס שהיא מדה רעה להחטיא בני אדם ולכן אמרו חכמים ז"ל כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו שנאמר: 'והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך', ואין רעה אלה גיהנם שנאמר: 'וגם רשע ליום רעה'. וכאשר תנצל מן הכעס, תעלה על לבך מדת הענוה שהיא מדה טובה מכל המדות טובות שנאמר: 'עקב ענוה יראת השם'
אם כן, על האדם להתרחק מן הכעס שהוא אותה אש המחלוקת ה"שורפת" כל חלקה טובה. הדבר לגבי כל יום, אך במיוחד בשבת קודש, כאשר הנשמה היתירה נמצאת, מדגישים בפנינו חז"ל כי הבערת האש הרוחנית בדמות מידת הכעס אינה שונה במאום מהבערת אש גשמית ועל שניהן, אפוא, נאסרנו בתכלית.
מי יתן ודרכי הנהגה גשמיים ורוחניים אלו יהיו נר לרגלינו.
שבת שלום,
אייל
