לעדכונים על פעילויות ואירועים:

דבר אחד אסור להם לעשות להעלות ילד קטן על המוקד

אין הרבה דברים נאצלים יותר בעיני מאשר אזרחים שיוצאים להיאבק בשלטון שלתחושתם בגד בהם. אזרחים, שבמקום לשבת באפס מעשה, פועלים לתקן את אשר קולקל. אני גם לא נבהל ממחאות שהשיטה מגדירה כ"אלימות". לרוב, בלי עשן איש לא מתייחס למוחים. אם "מהפכה היא כמו שרפה ביער", כמו שאמר מלקולם איקס – אז תיקון עוול מחייב לא פעם הדלקת מדורה.

למרות זאת כשראיתי את המדורה (הסימבולית) שהציתה קבוצת הורים בפתח בית ספר ממלכתי דתי באחת מערי המרכז ביום שישי האחרון, לא יכולתי ללמד עליה סניגוריה. לאחר שגילו שאחד התלמידים בכיתה ג', שעד אז הם הכירו בתור בן "רגיל", הוא למעשה טרנסג'נדר שנולד בגוף של בת, הם התקבצו לפני שער בית הספר, נשאו שלטים ומיהרו לצייץ דיווחים וצילומים לרשתות. אך מהר הצטרפו פוליטיקאיות אינטרסנטיות אליהם והשליכו בשמחה עצים לאש הבוערת. הסיבה שקשה להגן עליהם היא שהפעם בראש המדורה לא הוצבה בובה של אחד משונאי ישראל אלא דווקא גולגולתו הדקיקה של ילד בן שמונה בעל רגישות מיוחדת. זהו מעשה שלא ייעשה.

זעם המוחים גאה לאחר שגילו כי אם הילד עדכנה מבעוד מועד את הגורמים החינוכיים הרלבנטיים שבחרו לא לשתף איש בכך. ההורים חשו מרומים. קל להבינם כמו שקל להבין את אנשי החינוך. זו אכן דילמה קשה. מחד, ההסתרה בעייתית הן מבחינת רמיית התלמידים והוריהם (כיצד יוכלו לסמוך כעת על סגל בית הספר?) והן מבחינת מה שזה משדר החוצה – שטרנסג'נדריות היא בושה שיש להסתיר. מאידך, יש את זכות הפרטיות של הילד שביקש שסיפורו לא ישותף וישנה גם ההבנה שמאחר וקשה מאד לתווך את זה לילדים בכיתות כה נמוכות מוטב להמתין עם זה כמה שאפשר.

מצער היה לראות את ח"כ מיכל ולדיגר בין המוחים. האחרונה שמתגאה בפועלה למען מתמודדי נפש הצהירה (ומיהרה להפיץ ) שאלה "…בלבולי זהות פרוגרסיביים… תופעות חריגות העומדות בניגוד גמור לאורח חיים דתיים". חבל ששכחה כיצד התייחסו בעבר למה שכונה "מחלות רוח" שהתגלו אצל ילדים. גם אז היו מי שטענו שאלה שדים שהוכנסו לגופם על ידי מבוגרים וטיפלו בזה באמצעות הקזת דם ואמצעים מבעיתים. עצם הטענה כלפי האם נוגדת את השכל הפשוט – היש הורה בעולם שיבחר שבנו יהיה חריג ביחס לחברה בה הוא חי? גם הטענות נגד ההסתרה תמוהות. בלי לטעון לדמיון בין טרנסג'נדריות למחלות נפש, האם אנשי הלובי למען מתמודדי הנפש היו טוענים שעל אנשי החינוך לחשוף לכל התלמידים והוריהם שיש ילד בכיתה שסובל מסכיזופרניה אם הוא מבקש שלא? סביר שלא – אז מה ההבדל?

ברור שאין פתרון מושלם לדילמה מורכבת. ההסתרה מזיקה והחשיפה פוגעת ולכן אפשר להמשיך להתלבט ולהתווכח. ההורים בוודאי זכאים להשמיע את קולם כחלק מקהיליית בית הספר וכך גם נציגי הציבור. דבר אחד אסור להם לעשות להעלות ילד קטן על המוקד. גם אם הם לא קיבלו מענה מספק מגורמי המקצוע עד כה, היה עליהם לפתור זאת בצורה דיסקרטית מול גורמי המקצוע בלי להדליק מדורות שהאש שלהן חורכת נפש כה רכה של ילד. הרי הם יודעים שאותו ילד ממשיך ללכת לבית ספר ומדי יום הוא יראה את ערימת הקרשים שהם הותירו לצד השער, ערימה שכמו ממתינה לו. גם לשיטת אלה שסבורים שמדובר "בבלבולי ביצים פרוגרסיביים שאמו נטעה בו", אותו ילד זקוק לתמיכה וטיפול ולא לקמפיין פוליטי על גבו או לאש של שנאה שאוחזת בשערו.

פורסם הבוקר (13.09.22) בעיתון 'ישראל היום' ומובא כאן באישור הכותב

#דעה

לרגל יום הנראות הביסקסואלי

לרגל יום הנראות הביסקסואלי ג'ייסון גרינספן משתף:
אני רוצה לספר לכם משהו: לפני שיצאתי מהארון לא פגשתי ביסקסואל דתי אחר. ומהסיבה הזאת, אני מתעקש לדבר על נראות ביסית.

קרא עוד »

שתפו את המאמר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.