תיזהרו בכל פעם שאתם רוצים להגשים חלום. במציאות זה תמיד אחרת מאשר בדמיון.
שנים דמיינתי את עצמי עומד על איזו במה מרכזית של הציונות הדתית … ואומר את הדברים שכל כך הרבה זמן נשארו בפנים, ומדבר את כל הלחץ והכאב.
והרגע הגיע… כנס ירושלים 12 של עיתון בשבע, מלא מהומה מסביב… והדברים יצאו מקוטעים, טלאי על טלאי, זעיר פה וזעיר שם. וכבר כמה ימים אני מסתובב עם התלהבות שמהולה בתחושת החמצה. לכן אני מבקש כאן עוד ניסיון. לכתוב את אשר לא הצלחתי להגיד.
**
ערב טוב לקהל היקר.
ראשית, רצוני לפתוח בכבוד האכסניה. שנים רבות אני וחבריי הדתיים ההומולסביים מחכים לפורום כזה. וכעת כשהוא מתקיים – זה ממש לא מובן מאליו וטוב שלמרות הכל הוא מתקיים בהרכב הזה וכל הכבוד לאמרגנים שלא חזרו בהם.
שתי סוגיות לפתחנו: קבלתם של דתיים להט"ביים בחברה הדתית וטיפולי המרה. שתי סוגיות הכרוכות זו בזו, כפי שאסביר מיד. אך לפני כן, אספר במספר מילים על הרקע האישי ומתוך כאן יובן גם המקום ממנו אני מגיע לכנס הזה.
אני בא מבית חילוני, ובחרתי לחזור בתשובה ולהשתייך לציבור הציוני דתי, שבעיניי הוא ציבור נפלא עם תערובת ייחודית של ערכיות ופתיחות. אני נמצא מהבוקר כאן בכנס ירושלים ה- 12, צופה במקבלי פרס ירושלים ולא יכול שלא להתפעל מתחומי העשייה הרבים בהם המגזר שלנו מצטיין. הייתי ואני עדיין גאה להיות חלק ממנו. אלא שלצד גאווה זו שכנו בתוכי במשך שנים רבות תחושות בלתי מוצדקות של בושה ואשמה . אשמה על חלק ממני שלא בחרתי בו ולא רציתי אותו. על חלק שבמשך שנים רבות נלחמתי בו בכל כוחי. על חלק שלמרות כל המאמצים ממשיך לשכון עמוק בנפשי. חשתי המון בושה על הנטייה המינית שלי. על עובדת היותי הומוסקסואל. אמנם, ברבות השנים למדתי לקבל את עצמי. טיפלתי בעצמי – הפעם לא כדי להשתנות – אלא כדי לקבל את עצמי ופרקתי מנפשי את העול המעיק וההרסני של הארון. נחשפתי באוניברסיטה בה למדתי, בעיתון מגזרי בו אני כותב ובקהילה בה אני מתפלל מזה שנים רבות, בין חבריי ומכריי שומרי המצוות. רובם בחרו לקבל אותי כפי שאני. לאחר לימודים והכשרה אף הפכתי לאיש טיפול בעצמי. כיום אני חי בקשר זוגי עם גבר שומר מצוות וחיי טובים. אך ממש בשעה שאני מדבר, הומואים ולסביות דתיים אחרים ממשיכים לסבול ולהתייסר בארון. ואני נמצא כאן להיות להיות להם לפה, להיות שליח נאמן ושגריר של סובלנות, קבלה ורצון טוב. יהי רצון שלא תצא תקלה מתחת ידי.
רבים שואלים, מהי הסיבה לכך שהומואים ולסביות דתיים כל כך סובלים? שני צדי הוויכוח ממהרים לשלוף שתי תשובות קלות : הצד הדתי אומר שזו הדת וההלכה והצד הלהט"בי מדבר על הומופוביה. שתי התשובות נכונות בעיניי באופן חלקי בלבד. ברור שהקונפליקט הדתי קיים, אך אין סיבה שדווקא קונפליקט דתי זה יהיה קשה יותר מקונפליקטים דתיים אחרים. וגם פוביה אינה תשובה לכל ולא נכון לשלוף אתה על אוטומט בכל הזדמנות. התשובה שלי היא היא שחוסר ידע ובורות הם אלו שגורמים לסבל. אדם דתי לאומי ממוצע לא מבין מה פירוש להיות הומוסקסואל או לסבית וגם סבור שאין אנשים כאלה בסביבתו הקרובה. אולי יש אנשים כאלה בניו יורק או בשינקין תל אביב. אבל לא בבית הכנסת בו אני מתפלל. בגלל זה אני כאן – כדי שהערב לא יהפוך לעוד ערב של דיון מופשט על "סוגיית בעלי נטיות הפוכות" – אלא כדי שתראו בפניכם הומוסקסואל דתי , בן אדם עם פנים וקול וסיפור חיים, בן אדם שנראה לגמרי כמוכם – אך מרגיש מעט אחרת.
כפי שאמרתי, שנים רבות ניסיתי להשתחרר מאותה "הרגשה אחרת" גם באמצעות טיפולים המכונים "טיפולי המרה" מתוך אמונה נחרצת שנטייתי ושמירת המצוות לא יכולים לעלות בכנה אחת בשום פנים ואופן. האמת היא שאת הנזקים של אותם טיפולים אני עוד לא סיימתי לתקן גם היום, כעבור 12 שנה. אלו לא היו טיפולים של מכות חשמל או כפייה להתפשט מול המראה. אך המטפלים שהייתי אצלם לא ראו מול עיניהם אותי ואת מצוקותיי. הם ראו את הצורך "להוציא אותי מזה", מבלי לדאוג לצרכים הרגשיים והאמיתיים שלי. הם אמרו לי את הדברים שרציתי לשמוע – אבל לא את הדברים שהייתי זקוק לשמוע. הם אמרו שאוהבים אותי – אך שידרו שאהבה זו תלויה בדבר. בדבר היכולת שלי להתנתק מעצמי ולא להיות מה שאני. לכן המחיר הרגשי של אותם טיפולים היה כה יקר. לכן בסופו של דבר חדלתי מהם. לכן ארגונים מקצועיים בארץ ובעולם מגנים אותם ומסתייגים מהם. ולכן אותם טיפולים לא מצליחים על פי רוב להניב תוצאות. וכך היה גם במקרה שלי.
איני רב ולא איש הלכה, אלא בסך הכל יהודי פשוט. אך יש תחום אחד שבו אני מוסמך לפסוק ולהורות – העולם הרגשי שלי. לאחר שהגעתי למסקנה שהמשך ניסיונות לשנות את נטייתי, להדחיק אותה או להילחם בה עלול להיות הרסני מבחינה נפשית, התלבטתי מה עלי לעשות כעת. ולאחר התלבטות ממושכת הגעתי למסקנה שאיני מסוגל לגזור על עצמי בדידות לכל חיי. הדבר הוא מעל כוחות אנוש ומחירו הרגשי יהיה בלתי נסבל מבחינתי. איני מעלה בדעתי שהקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו ואני מאמין שעלי לעבוד אותו כפי מיטב יכולתי – אך לא מעבר לכך. לכן אני, כאמור, חי היום מחוץ לארון ובקשר זוגי עם גבר (שמן הסתם יתמסד בשלב מסוים).
כעת נשאלת השאלה, כיצד החברה אמורה להתמודד עם כל זה? ברור לי שבחברה הציונית-דתית חל שינוי בשנים האחרונות וקיומו של הפאנל הזה הוא הוכחה לכך. אך האם שינוי חברתי בקנה מידה רחב אכן בפתח? בשבוע שעבר התפרסם מחקר מעולה שהתבצע ע"י צוות מהמכון הישראלי לדמוקרטיה בראשותה של תמר הרמן. המחקר כולל סקירה מקיפה של עמדות שונות בציבור הציוני דתי. אחת השאלות היא : "האם אתה בעד קבלה של אנשים הומו לסביים לקהילה שלך"? התשובות של מדגם גדול ומייצג מהציונות הדתית מראה תמיכה של 45%, התנגדות של 48% ו-7% מתלבטים, עם התפלגות מגזרית צפויה בין חרד"לים, בורגנים וליברלים, או ימין-שמאל-מרכז מבחינה דתית. ציונות דתית חצויה לגבי קבלתנו לתוכה. מתנהל מעין "קרב רוחני על כל בית". אנו בעיצומה של המערכה.
המסר שלי הערב הוא מסר משולש: לרבנים, לקהילה הדתית ולדתיים הלהט"ביים. אני מבקש להעביר אותו באמצעות שלושה סיפורים, איתם אחתום את דבריי.
סיפור לרבנים: מקרה שהיה עם הרב שג"ר זצ"ל. בישיבתו למד תלמיד הומוסקסאול , שדבר נטייתו המינית נודע לרב שג"ר באיזשהו אופן. בחג פורים, תלמיד זה היה חלק מחבורה שבאה אל ביתו של הרב שג"ר לסעודת החג. הרב, שהיה מבושם מעט, התחיל להגיד דבר תורה שתמציתו הייתה "אין הדבר תלוי אלא בי", כשהוא מכוון את הדברים כלפי כל אחד ואחד מהתלמידים בתורו. כשהתור הגיע לאותו תלמיד , הוא אמר לרב שג"ר : "מאוחר יותר, אני רוצה לשאול אותך בעניין אישי בדיוק לגבי הנושא הזה". הרב שג"ר הביט בו ואמר : "אני יודע על מה אתה רוצה לשאול. לגביך אין לי תשובה. איני יודע אם במקרה שלך הדבר תלוי רק בך. וגם איני יודע אם אתה כועס עדיין על קב"ה, או שכבר מחלת לו". אולי המקום של יכולת להודות בחוסר ידיעה, הוא מקום טוב להתחיל בו את הדיון הרבני.
לציבור אני מבקש לספר את הסיפור על אורי אורבך ז"ל. בהיותו חבר כנסת אורי נפגש עם קבוצת הומואים ולסביות דתיים וסיפר איך פעם אחת לקח את בנו יום הלימודים הראשון וראה בדרך לבית הספר איש גלוי ראש שמלווה את בנו חובש הכיפה לבית הספר. אורי התפלל בלבו שאיש זה לא הולך לבית הספר שם בנו לומד – וכמובן כשהוא הגיע לבית הספר, התברר שהאיש הגיע בדיוק לשם ואורי בירך אותו ואת בנו לשלום. אחת המשתתפות קמה ואמרה שהיא מקווה שכך אורי ינהג גם אם הוא יפגוש זוג נשים שמלוות את ילדיהם לבית הספר. זה המסר שלי לקהילה הדתית – אפשר לקבל אותנו גם אם לכתחילה אתם לא מתלהבים מזה.
ודבר אחרון – לאחיי ואחיותיי, הומואים ולסביות דתיים. שוב, מעשה בקבוצת גייז דתיים שהתארחה באחד היישובים בשומרון וכחלק מהתכנית לשבת שמעה סיפור של אחד מבכירי גוש אמונים לשעבר על עלייה לסבסטיה. אותו פעיל יש"ע ותיק סיפר לפרטי פרטים, איך הקבוצה שהוא היה חלק ממנה הגיעה לרב צבי יהודה קוק. הם ביקשו ממנו אישור לעלות לסבסטיה והרב השיב להם בסירוב מוחלט. לאחר התייעצות, הם ביקשו ממנו להיוועץ במנחם בגין או ברב גורן. רב צבי יהודה עשה כבקשתם ופעמיים חזר אליהם על סירוב מוחלט לבקשת אישורם לעלות לסבסטיה. אך חבורת מקימי הגוש חזרה אליו בפעם רביעית, ופשוט הודיעה לו על החלטתם הנחושה לעלות ולהיאחז במקום. ואז הם קיבלו את הסכמתו של הרב ואת ברכת הדרך.
זה המסר שלי לדתיים הגאים והגאות. עלינו לקום ולעשות. להפסיק להתחבא בארונות ולהפסיק להתנצל. איננו יכולים להרשות לעצמנו לחכות לרבנים ולקהילות, שעומדים מולנו אובדי עצות ומבולבלים. לא יהיה לנו פתרון מלבד פתרון שנייצר עבור עצמנו ועבור הציבור שלנו. את נטייתנו לא נוכל לשנות – אך נוכל לשנות את היחס אליה. המפגש הערב הוא צעד חשוב בכיוון. אנו ממשיכים בדרך. חשוב שנמשיך לצעוד בה יחד.
