בהמשך הדף תגובתו של בני, אחד מרכזי חברותא, ותגובתו של זאב שביידל.

מתוך מאמרו של הרב מנחם פרומן

מנקודת מבט זו מי שאינו זוכה לזוהר הארוס, מי שאינו זוכה למה שמתגלה דווקא בין איש לאשתו מחמיץ את ההזדמנות לזכות בזוהר העיקרי של החיים. יש הרבה דרכים איך מאבדים את העיקר בחיים. יש מי שהוריו או החינוך שלו חוסמים אותו. יש מי שהאגואיזם שלו או הקרייריזם שלו מונע אותו מלהתמסר לאהבה. יש מי שהיצר הרע שלו גוזל ממנו את האפשרות לאהוב. ויש מי שנסיבות חייו/חייה לא זימנו לו את בן/בת זוגו/זוגה. ויש גם מי שהוא/היא נכה מבחינה גופנית ואינו יכול להקים משפחה ועוד ועוד.

לכל המקרים הטראגיים עד מאוד האלה צריך להציע יד אוהבת ועוזרת ולפחות (אם אין במה לעזור) יד מנחמת באמת. עזרה אמיתית בנויה קודם כל על הכרה בגודל החיסרון, על רגישות לעומק המצוקה. מי שבא לנחם חבר היושב "שבעה" על אשתו שנפטרה ואומר לו: אל תדאג, אין שום בעיה, אהובתך לא מתה! נקרא טיפש ורק מוסיף מכאוב כל מכאובו. ואם הגבר השכול עצמו נכנס מרוב כאבו לשיגעון של הכחשת המוות- מי שמעודד אותו להמשיך בכיוון זה אינו עוזר לו באמת להתמודד עם הטרגדיה שלו.

לעניות דעתי מי שעודד בימים האחרונים את הגאווה של האנשים והנשים שמגדירים את עצמם כחסרי יכולת להשתתף בזוהר של החיים – באהבת איש ואישה – בא אולי בכוונה טובה אבל מעשיו מחזקים לא את הבהירות והאור אלא את הבלבול ואת החושך בעולם. על כגון זה נוהגים לומר שכוונות טובות יכולות לפעמים להביא לגיהינום.

מול מחול השדים (שיצאו מן הארון) שמתחולל בציבוריות הישראלית מאז הרצח הטראגי במועדון – ששיאו היה עצרת הגאווה בכיכר – מרגיש אני בליבי קול שצועק את צעקת השכל הישר: אנחנו עם של "לא תנאף"! הנואף נשאר אדם הראוי לחמלה, לנחמה ולאהבה אמיתית. אבל, גם כאשר לחרפתנו בוצע נגדו רצח, גם כאשר לחרפתנו הוא מעונה – אין הוא הופך לקדוש.

מתוך כתבה בynet יהדות, כ' באב התשס"ט (10.8.09)

מיוחד לחברותא – מאמר תגובה של בני, בוגר ישיבת ההסדר "שיח יצחק" ותלמיד של הרב פרומן, ואחד מרכזי חברותא:

פעם אמרתי לרב אפשטיין שלימד אצלנו בישיבה שברור שלגוי יש נשמה אחרת מיהודי! ליהודי יש נשמה ממדרגה גבוהה יותר. הרב אפשטיין שהיה מזועזע מגילוי הגזענות הסביר לי שיש גזענות פיזית, כמו הגזענות ההיא באירופה שאמרה יש גזע עליון וגזע נחות- כלומר יש גוף טוב יותר מגוף אחר. אבל אתה, כך אמר לי, אתה טוען שיש נפש יותר טובה מנפש אחרת, זו כבר גזענות רוחנית. בתור אנשים דתיים אנחנו מאמינים שהרוח חשובה יותר, ולכן הגזענות הרוחנית שלך חמורה הרבה יותר מגזענות פיזית.

מאמרו של הרב פרומן אינו אלא גזענות רוחנית. הוא טוען שזוהר הוא ארוס, הנמצא כמובן רק בין גבר לאישה. הזוגיות שלי, שבה אני חי עם בן זוגי בשמונה השנים האחרונות, היא כמובן נחותה יותר מבחינה רוחנית. בה אין זוהר. רוחניות דווקא יש: אני ובן זוגי הולכים יחדיו לבית הכנסת ומשתדלים שבביתנו יבואו לידי ביטוי הערכים אותם ספגנו בישיבה: אנו משתדלים שבביתנו תהיה צדקה, חסד ולימוד תורה, אבל לרב פרומן זה כמובן לא מספיק. לנו פשוט אין את "הזוהר" המיוחד שיש רק לו.

אצל ראש הישיבה שלי, הרב שג"ר זצ"ל, למדתי שהאנושיות מתגלה ביחס שלך לזר. לא ב"אהבת ישראל" מזויפת שבה אתה אוהב את כל מי שגר אתך ביישוב ויש לו כיפה בדיוק כמו שלך, אלא זר אמתי, כמו ההומו לדוגמה. והנה זה היחס של הרב פרומן לזר: הוא משווה אותי, תלמידו, לחיה (כבשה) ואת הזוגיות שלי הוא משווה לרועה צאן שמקיים יחסי מין עם הכבשה שלו. כולנו זוכרים איך אילו שהמציאו את שנאת הזר באירופה השוו אותנו, היהודים, לחיות: את התמונות בהן היהודים הופכים לעכברושים. כאן הרב פרומן משווה אותי לכבשה. זו כבר לא גזענות רוחנית, זה משהו נחות מאוד.

ועוד כמה מילים על הסתה: המאמר הזה נוטף שנאה. כשזה בא מפיו של רב זה כבר מסוכן. כולנו יודעים להגיד שהסתה מובילה לרצח. אבל נראה שלא כולם הפנימו. מי שלא מבין שהסתה מובילה לרצח, שלא יהיה רב. שיהיה מוכר ירקות בשוק.

וכמה מילים אישיות לרב פרומן. רציתי לשאול אותך: איזה מין רב אתה, שלא מכיר את תלמידיו, שלא יודע מה כואב להם, מה מציק להם ואיך נראית האהבה שלהם? בישיבה לא סיפרתי לך שאני הומו כי פחדתי, ואתה לא שאלת. עכשיו כבר לא אספר כי בעיני אתה כבר לא ראוי.

מאמר התגובה של זאב שביידל

כלל ידוע הוא שניכרים דברי אמת. וניכר מדבריו של הרב פרומן ב-ynet שהדברים באמת כואבים לו והוא חושש בכנות לערעור על קדושת המשפחה בישראל. אין בליבו של הרב פרומן אמפתיה לאדם שמתוך שנאה שרצח אנשים באשמת אהבתם לבני מינם ( ופשע שאדם עושה מתוך שנאה של חלק מסוים בתוכו הרי הוא פשע שנאה לכל דבר ). ועם זאת, הרב נזהר מאד לחלק את האמפתיה לקורבנות בקימוץ ובמשורה, על מנת לא להתיר את הרסן. וזה מקומם. וגם ההשוואה בים נער שמאוהב בחברו לאדם שאוכל את החתולה שלו לארוחת הבוקר מקוממת גם היא. ולכן חשוב לא סתם להתקומם נגדה, אלא להבין שמשוואה זו בטעות יסודה.

הנטייה המינית היא מרכיב מובנה בזהותו של האדם. הוא מובנה על בסיס גנטי, נוירו ביולוגי ופסיכולוגי. הוא לא נתון לבחירתו של האדם לצד זה או אחר. לעיתים יש בו קצת יותר גמישות – וגם זה לא נתון לבחירה. לרוב אין גמישות בעניין לאף כיוון. איש לא בוחר לחיות מתוך אהבה לבני מינו ורבים אף נוקטים במאמץ ניכר לעשות שינוי בעניין – מבלי שהמאמץ הזה נושא פרי. הרוב נולד וחי את חייו עם משיכה טבעית ותחושת אהבה טבעית למין השני. ומיעוט נוצר וחי את חייו עם משיכה ותחושת אהבה טבעית לבני מינו. זו עובדה יסודית של הטבע האנושי. ובדיוק כפי שאדם שאהבתו למין השני (כמו לרב פרומן) חש תחושת זרות ביחס לאדם שאוהב את בני מינו – כך קורה גם ההיפך.

אדם הומוסקסואלי יכול להיות ביחסי ידידות נפלאים עם בני ובנות המין השני. אבל כל ניסיון לשלב בזה מרכיב אינטימי יהיה נידון לכישלון. בבתי הדין הרבניים בארץ נידונים כל שנה מספר תיקי גירושין בהם מסתבר שאחד מבני הזוג ניסה להסתיר את נטייתו המינית לפני הנישואין וכתוצאה מזה הם עלו על שרטון בשלב מסוים. ללמדך שאהבה לא נכנסת למקום אליו היא לא נועדה להיכנס.

לכן אין בעצרת שהתקיימה במוצאי השבת בכיכר רבין משום קריאת תיגר על דרכו של הרוב וכשהרב פרומן נחלץ כחלוץ לפני המחנה כדי לגונן על יסודות המשפחה היהודית מפני אחוזים ספורים של הומוסקסואלים ולסביות, הוא מתפרץ לדלת פתוחה. איננו מעוניינים "לגייס בני נוער לשורותינו" והאמת היא שגם אם היינו רוצים בכך – לא היינו מצליחים. איננו מתכוונים גם להחריב ולקעקע את יסודות המשפחה היהודית. אך יש ויש בכוונתנו לדרוש במפגיע ובבירור את מקומינו בתוך המשפחות והקהילות שלנו. המצב שבו הורה לא מבקר את בנו הפצוע בבית החולים בשל נטייתו המינית של הבן הוא מצב של עוול הזועק לשמים.

תמוה מאד שהרב פרומן רואה בחשש של בני הנוער מהקשר עם משפחותיהם סימן למודעות גבוהה לערכי המשפחה. לדעתי הניכור המזעזע הזה הוא הוא בעוכרי המשפחה היהודית. ואם כבר מדברים על ערכי המשפחה, מן הראוי שכבוד הרב, שרומז בדבריו לכך שניצול הוא כביכול חלק הכרחי מן ההווי ההומוסקסואלי, יידע שאותן קבוצות תמיכה בבני הנוער ההומו לסבי נועדו בדיוק כדי למנוע מצבים של ניצול ומצוקה קיצונית ולעיתים קרובות הן בגדר הצלת נפשות ממש.

הרב פרומן הזכיר בדבריו של ספר הזוהר.

איני עוסק בנסתרות, אך למדתי ממוריי ובפרט מחתן פרס ישראל פרופ' מרדכי רוטנברג, שאחד המוטיבים המשמעותיים ביותר בקבלה הוא מושג הצמצום. צמצום שבו אפילו הקב"ה בכבודו ובעצמו מתכנס אל תוך עצמו כדי לפנות מקום לאחר. לעולם שלא תמיד מתנהג בסדר. לאדם שלא תמיד נוהג כרצונו. הרב פרומן עצמו פעל רבות במטרה ללמד את היהדות הדתית לתת מקום של כבוד לאחר הפלסטיני.

היהדות הדתית לומדת עכשיו את הדרך להצטמצם ולתת מקום של כבוד לאחר ההומו לסבי. היא לומדת שיש כלל ויש יוצא מן הכלל. שיש נפוץ ויש חריג. היא לומדת ששנאה לחריג אחד יכולה להוביל בקלות לשנאה לחריגים אחרים והוצאתם מחוץ לגדר – וכיוון שניתנה רשות למשחית, אינו מבחין בין צדיק לרשע. יותר ויותר הומואים ולסביות דתיים מוצהרים יוצאים מהארון בתוך המשפחות והקהילות שלהם. בשעתו, הרב פרומן הרחיק לכת לעזה ולרמאללה על מנת לשאת ולתת עם הנהגת האויב. אנו מזמינים אותו להגיע למפגשים של הארגונים ההומו לסביים הדתיים – "חברותא", "הוד" ו"בת קול", כדי שיוכל לשמוע את קולנו, לראות את פנינו וגם לחבק אותנו בצורה לא רק וירטואלית. כי אהבת ישראל היא מצווה ממשית ומעשית. בלי קשר למגדר ונטייה מינית.

ynet יהדות, כ"ב באב התשס"ט (12.8.09)