'להיות או לא להיות', יש שגורסים כי זו שאלה ויהיו אלו שיגידו כי זו כבר החלטה שנמצאת כבר בגוף השאלה. בסופו של עניין כלום אינו רלוונטי כי ההחלטה שרויה בלבו של מקבל ההחלטות עוד מראשיתו של ניצוץ הרעיון.
ישנה השאלה האם ללכת למצעד הגאווה. וקדמה לה השאלה האם לתמוך במצעד הגאווה. כמובן שמי ששואל את השאלה הראשונה אזי כבר דילג על השנייה וכבר פקח את עיניו ויודע את גריסתו בעניין התמיכה במצעדי הגאווה. אבל מה יעשה הבחור אשר המצעד תאווה לעיניו עקב ריבוי הצבעים והססגוניות שבו.
היאך מחליטים החלטה חשובה בעניין התמיכה. ומי תומך במי. הם בי או אני בהם או שהדבר פעול לשני הצדדים. מכאן ולכאן יהיו את אלו שיקפצו בראש ויאמרו כי דבר זה אינו שאלה כלל וכלל וכי הדבר פשוט לעילא ולעילא ומלכתחילה צריך ללכת ולהביע תמיכה.
אבל האם אותם אנשים החליטו החלטה זו כבר בראשית דרכם או שמא פקפקו בדבר הנ"ל עוד בראשית הימים ששוחחו אך עם לבם בנושאים כבדים אלו.
זכיתי לדון בדבר עם חברים סביב שולחן השבת העמוס בכל טוב וביינות משכרים עד בלי די ( אין היין הוציא מהם את דעתם החבויה ממני שכן זכיתי שיהיו גלויים עמי לפני ולפנים ). הדעות היו רבות וחלוקות ואין השני כפה דעתו על האחר. סך ניסינו להבין את המניעים של דבר כה עוצמתי במקום כה עדין ושברירי ומרובה מחלוקות עד בלי די. ולאחר דיון מעט ארוך ומהרגיל, כלל אינו מתיש ומעניין להפליא הבנו שהדעת רבות וחלוקות בנושא הנ"ל.
אי לכך ובהתאם לזאת נותרתי חלוק בדעתי האם ללכת או לא ללכת. והרגע ששאלה הזו ניזקה אל ירכתי מוחי תהיתי האם משהו השתנה אצלי. שהרי דילגתי על השאלה האם אני בכלל תומך במצעד שכזה.
אילולא הייתם שואלים אותי שאלה זו אך לפני שבעה ימי חול שבהם שבת אחת הייתי אומר ואף טוען שלא, איני תומך במצעד הגאווה עקב ריבוי סיבות שצצות ועולות מחמת סברות קדומות שנמצאות בלבי עוד מנעורי. אך מקרה שקרה גרם לי לשנות הדעה אל הקצה ולומר שהנני תומך. והיאך קרה הדבר?
סיפור שהיה:
עת שעבדתי בחנות, יום שגרתי ועליז במיוחד בינות מדפי הספרים נכנסה לקוחה בשנות השלושים לחייה בעלת מבטא שאינו מזוהה עם שום עדה שהיא ודרשה לקבל ספר בהנחה שלא הייתה זכאית לה. עקב סירובי הגברת החליטה כי עשר בבוקר היא שעה של ניבול הפה ועשיית טראומה לכל הלקוחות על ידי מעשה שעשתה. וזו התחילה לנבל את פיה כפי שעושות הדמויות בעולם הפנטזיה של 'משחקי הכס'.
האוזניים צרמו והלב דעך וברגע שאמרתי לה כי במידה ותוציא מילת גנאי נוספת מפיה אערב גומרים אחרים, לקחה רגילה ויצאה מהחנות. דלקתי בעקבותיה אל הרחוב ושם בחרה בשטף קללות אחרות וכשסיימה בחרה במילה מיוחדת:
"מי ומה אתה", היא אמרה. "סך הכל הומו".
עמדתי וצפיתי מנותק על המתרחש. אני עומד ברחוב הסואן של קינג ג'ורג'. מסביבי עשרות ומאות מטיילים ועוברי אורח והלה מחברת אותי לעצמי הפנימי שלי שבורח פעמים רבות מגופי. ובעוד הגברת נעלמת בין ההמון מהדהדת המילה 'הומו' כמהלומת תוף באוזניי. ובאותו רגע בודד הבנתי דבר חשוב. לא משנה מה היא דעתי האישית בנוגע למצעדי הגאווה ( על כל גווניו ) לכו ועשו אותו. לכו תראו לעולם שאנחנו כאן כדי להישאר. כדי לספוג ולהעז. כדי לקבל שוויון זכויות מלא. כדי להפיץ אהבה. כדי להראות שאנו בוראים משהו חדש. שמחוקקים חוק נוסף כי המילה הומו היא לא גנאי, היא ברכה.
לכו ותגרמו לעולם שינטוש את גאוותו שלו ואת דעותיו הקדומות.
ולבי ותודתי אליכם
צחי
