בתור חייל מילואים המוצב אי שם בשערי עזה, לראות את כמויות האהבה והאהדה שמורעפות עלינו מכול עבר, זה מעודד ומחזק.
אילו הייתי מתאר את כמות הציוד שתורמים לנו, את כמות האוכל, החטיפים, בקבוקי השמפו, הבוקסרים – כנראה שלא הייתי מצליח לתאר נכונה את הכמות.
מעולם לא הייתי במערכה כזו שבה באמת הרגשתי רוח גבית מצד האזרחים. אשרינו שיש לנו יכולת להתאחד כך.
אך שום רוח טובה לא יכולה לגרום לנו להתעלם מזרמים רעים החותרים מתחת.
ועצוב לי, עצוב לי מאוד. עצוב לי שברגע שאני נקרא לדגל וממלא את חובתי למדינה, שבת שנייה שאני סוגר בבסיס באמצע המדבר, רחוק ממשפחה וחברים – דווקא ברגע הזה דחוף לקבוצת רבנים להתכנס ולדון כיצד הם עוצרים את השצף קצף שנקרא "זכויות הלהט"ב". כמוני עוד רבים הומואים רבים שמשרתים את המדינה ברגעים קריטיים אלו, אבל מה שדחוף עכשיו, בזמן לחימה הוא – איך להגביל, לדכא ולסרס זכויות בסיסיות של אזרחים הגונים.
הם בטח יקראו לזה גם המלחמה על הבית, כאילו אין לנו מספיק מלחמות.
אבל, ישנו ביטוי שנקרא "שש אחרי המלחמה", שמשמעותו בין השאר היא התעסקות בדברים שדחינו מפאת השעה.
אז בשש אחרי המלחמה נצטרך לראות איך אנחנו הופכים את השיח הציבורי בתוך המחנה הדתי משיח של מסכנות, עצבות, הייה הומו בביתך וסטרייט בצאתך – שלצערי גם ארגון בתוכנו מקבע את השיח הזה – לשיח בריא שמראה את הגאווה ביצירה האלוקית השלמה שנקראת בפשטות הומו דתי.
הומו דתי שחי חיי אהבה עם אלוקיו, עם הציבור בו הוא חי וכל זה יחד עם בן זוג וילדים.
בשש אחרי המלחמה נצטרך גם להתדיין על השיח הציבורי בין ימין ושמאל, בין יהודים ומיעוטים בתוכנו. שיח שהגיע לכדי אלימות ושנאה, איומים, מכות וציד מכשפות.
אבל בינתיים בזמן הזה שאנחנו עוד קוברים את חיילינו, בזמן שחברינו הפצועים עוד מאושפזים בבית חולים, בזמן שבו עוד יורים לעבר ערינו – נשלח תפילה לבורא עולם ונחזור בחזרה לחזית בכדי שיהיה לנו כוח גם להתעסק בדברים שדחינו עכשיו.
