בשבוע שעבר השתתפתי, כבשנים האחרונות, בסמינר הכשרת "קו הקשב" של ארגון חברותא. מדובר בהכשרת מתנדבים שיהוו כתובת ומענה של מערך הסיוע והתמיכה לחבר'ה להט"בים.
שיתפתי בניסיון שרכשתי, בסיפורים, בחוויות ובתובנות שיש לי בתור "רב קשב", רב שמשמש כתובת לאינספור, ממש לאינספור, אנשים ונשים מקשת של גילאים, מהרצף הדתי ומהמגוון הלהט"בי ובני משפחותיהם.
במפגש שאל אותי אחד המשתתפים שאלה כנה ישירה ומביכה: "אחרי 120, מה אני חושב שאלוהים יגיד לי על מה שאני עושה?"
עניתי לו שאני לא יודע מה יקרה אחרי 120, אבל אני יודע מה קורה עכשיו.
מדובר מבחינתי באחד מהקשרים המשמעותיים ביותר שאני חווה כאדם מאמין עם אלוהיו. אחרי כל שיחה, זום, מפגש פנים אל פנים ואפילו התכתבויות בווצאפ, אני מרים עיני לשמים ומודה לקב"ה על הזכות להיות במקום הזה. ב"ה אשר עשה לי את הנפש הזאת לא מחכמתי ולא בצדקתי, אלא מתוך ההכרה הבלתי-מתפשרת בטוב שבאדם, בצלם אלוהים שבאדם, בנשמת החיים הטובה שנפח יוצר האדם באדם, והוא העומד מאחורי כל סיפור וסיפור. רק מהתקופה האחרונה – זוג הורים שמתקשה ביחסו לבן הטרנס, בחור הומו מישיבה שלא הרגיש ראוי להיכנס אל ראש השנה, גר הומו שמחפש קהילה ואחווה, קצינה בצה"ל לסבית שמתפללת ושואלת איך יראו חייה, ועוד ועוד ועוד סיפורים. אי אפשר לדמיין מה עובר על הא.נשים, ושם אני רוצה להיות בשבילם. ובכלל משתדל לחיות כך בעולם, וצריך להגיד את האמת – זה מאתגר, אבל בדרך אמונה בחרתי.
על חודש חשון, שאנו בתוכו, כתב הרב קוק את המשפט המפורסם "כשהנשמה מאירה, גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים". נראה לי שאפשר לחיות, שכדאי לחיות, שראוי לחיות לאור המשפט הזה. אם הכוונה לנשמה המאירה שבתוכי ובתוך כל אחת ואחד שמכוחה אפשר להתמודד עם הערפל האישי, ואם לנשמה שלי, שלך, המאירה כלפי הזולת וכך להבהיר ולו במעט את שמיכת הערפל שלו.
