בקיץ הכול נגמר

סיפור קצר * הוא אמר שניפגש בתל אביב. במשך כל הנסיעה התלבטתי אם להוריד את הכיפה או לא. הכרחתי אותו לאסוף אותי מהתחנה הסופית. ליתר ביטחון גם התקשרתי: איך אני אזהה אותך? "אני ההומו שמחכה ברכבת צפון." אבל זה תל-אביב, כולם כאן הומואים. (סיפור מאת "ינשוף")

lamp"אם אני לא יכול לחיות בתוך קומדיה רומנטית, אני לפחות יכול לכתוב אחת."

*

בקיץ הכל נגמר. לא הייתה בזה הקלה, רק… בהירות. לא היה יותר ערפל להסתתר מאחוריו. הפסקתי לברוח, כי נמאס לי לרדוף: היה ברור לי שאני הומו, וחוץ מזה היה חם ושקט. שרב.

בעצם לא קרה כלום. המשכתי להפוך את ימיי בעיר, מחפש קצת קרירות בין אבניה, יוצא מהן רק בלילות, כמו אחד העכברים בניסוי של הפרופסור. הפרופסור עצמו הצליח למצוא איזה כנס באיסלנד, בנושא לא ברור, ונעלם "עד אחרי ספטמבר". קח לעצמך קצת חופש, הוא אמר.

האוניברסיטה ריקה בקיץ, אפשר להוריד את החולצה ולשכב על הרצפה, לדמיין שאתה סתיו. או רוח. אפשר גם לעשות קולות, לפחות עד שהמנקה תופסת אותך. קיץ. הטלוויזיה משעממת, הקולנוע מטומטם, ובערבים אפשר להסתובב כמו כלב שוטה בסמטאות, למשוך מבטים, ולדמיין שמישהו כותב עליך שיר. או טרגדיה. החיים שלי הלכו ואיבדו צורה.

*

ב-6:20 אני נכנס לבית-הכנסת. התפילה התחילה בשש, אבל אם אני מגיע לפני "ברכו" הם מוכנים לסלוח לי; אחר-כך הם מתחילים לשלוח מבטים מאשימים. כבר חמש שנים, מאז שסיימתי את הישיבה, התפילות הן הדבר היחיד שמחזיק את עמוד השדרה הרופס של היום שלי.

מתפללים מהר, גם הם וגם אלוהים כבר מכירים את הנוסח, ואחר-כך לומדים לאט. אני מקפל את התפילין שלי ועומד לצאת, כשקוראים לי: "בחורצ´יק, מתחילים עכשיו מסכת קידושין, בוא תשב," וקריצה, "אולי תלמד כמה טריקים."

אני אף-פעם לא מסרב. בגלל סבא שלי.

*

את סבא שלי אני תמיד זוכר רוכן מעל ערימה של ספרים, מתווכח עם אנשים מתים וצועק אל האוויר. כשהתחלנו ללמוד גמרא בבית-הספר הוא קרא לי, "כל מה שהם סיפרו לך שם על גן-עדן וגיהנום, אתה יכול לשכוח מזה. הכל זה שטויות של גויים. גורנישט מיט גורנישט: אחרי מאה ועשרים בן-אדם עולה למעלה ומוצא שם את זה," הוא נפנף מעל הספרים שלו, "סטנדר ודף גמרא. זה הכל. בשביל מישהו זה גן-עדן, ובשביל מישהו – זה הגהינום." הוא הפסיק, כנראה קיווה שאני אתווכח איתו, אבל אז עדיין הייתי קטן ובשקט. אחרי כמה רגעים הוא ויתר, הרביץ לספר וצעק על רבי מאיר, "נו, רבי מאיר, שדווקא אתה תגיד שטויות כאלה?!"

*

האישה נקנית בשלוש דרכים: בכסף, בשטר ובביאה. ואף שלא תכננתי לקנות אשה בזמן הקרוב, הוסיף המשפט הזה להתנגן בראשי גם כשנמלטתי בחזרה לדירה. התשובה החלה להצטייר אל מול עיניי בבהירות המפתיעה של הקיץ: את הכסף ניתן להחזיר, שטרות יכולים להיקרע, אבל רק מעשה אחד הוא בלתי-הפיך. מוחלט. קורע אותך מהחלום שבו ריחפת ושולח אותך אל העולם האמיתי, העולם שיהיה לך לגן-עדן או לגהינום.

"תפסיק לקשקש בקומקום," שמעתי את סבא שלי צועק עליי מגובה ארבעת-אלפים רגל, "את הרעיונות האלה אתה לא מצאת בגמרא!"

"זה בלתי-הפיך!" צעקתי עליו בחזרה. אני כבר לא קטן, ופרט לכך השמיעה שלו לא-משהו מאז שהוא מת.

"שום דבר הוא לא בלתי-הפיך," הוא קרא, "אלא אם אתה מפסיק להתווכח."

*

הצעד האחרון היה הפשוט ביותר, למעשה: למצוא מבין אינסוף הבחורים חסרי היכולת לאיית ולפסק משפטים בסיסיים בעברית תקנית, את אותו פרינס צ´ארמינג, ואם לא צ´ארמינג, אז שלפחות לא יעשן ויידע מי זה קפקא. החלטתי לחבר מבחן: שלוש שאלות (המספרים חייבים להיות מדוייקים כשמחפשים את פרינס צ´ארמינג), או – ליתר דיוק – שלושה ציטוטים ספרותיים, שלוש חתיכות פאזל, שהאיש צריך להניח במקומן המדוייק.

התוכנית הייתה להשתמש בכלים הסטטיסטיים לניתוח והשוואת תוצאות שהפחידו את הפרופסור עד מוות. היתרון המרכזי בתוכנית היה שהיא אפשרה לי למעשה לבחור בכל בחור מבין המיליונים שבוודאי יפנו אליי, ולתת לזה הילה מתמטית.

"כל אחד יכול לענות על השאלות שלך," אמר לי סבא.

אבל רק מישהו אחד ענה.

*

הוא אמר שניפגש בתל אביב. במשך כל הנסיעה התלבטתי אם להוריד את הכיפה או לא.

הכרחתי אותו לאסוף אותי מהתחנה הסופית. ליתר ביטחון גם התקשרתי: איך אני אזהה אותך?

"אני ההומו שמחכה ברכבת צפון."

אבל זה תל-אביב, כולם כאן הומואים.

"אתה מסתכל עליי, לעזאזל." הוא אמר ונפנף אליי, "אתה יודע שנשארת אחרון באוטובוס?"

"נו, איך?" הוא שאל והציג את ממלכתו בתנועה רחבה.

אמרתי: לח.

"Well, Toto, I think you´re not in Kansas anymore." הוא אמר.

הקוסם מארץ עוץ, עניתי. מלמעלה שמעתי דפדוף מהיר; סבא שלי עדיין ניסה למצוא את התשובה.

*

אני לא מפחד מאלוהים, ניסיתי להסביר לו, נאנק תחת כובד הכיפה שעל ראשי. אלוהים הוא – נו, הוא יותר קונספט של –

נו, עזוב, אני לא מפחד ממנו.

"אז מה הבעיה?" הוא שאל. ידעתי שזה יגיע. היה פשוט יותר להגיד לו שאני מפחד מאלוהים. הוא אף פעם לא יוכל להבין את –

– אני מפחד מהשולחן-ערוך.

(אי-שם למעלה, סבא שלי חייך.)

"אתה מפחד ממה?"

*

הוא שכנע אותי להשאיר את הסנדלים ליד המדרגות של הטיילת. הלכנו יחפים על החוף. חשבתי על כל המזרקים החלודים שבטח זרוקים כאן, ועל הקלות שבה אפשר לקבל מזה איידס. הייתה לי תחושה שהוא חושב על דרכים אחרות לקבל איידס. שתקנו. ניסיתי להגיד משהו אידיוטי שיהרוס את האווירה, אבל לפני שהספקתי הוא שאל: "איך הייתה הפעם הראשונה שלך?"

– אני לא זוכר הכל, אמרתי מהר, זה היה פתאום, בבת-אחת, כמו לילה הבא אל האוח. יש כל-כך הרבה דברים שאתה לא חושב עליהם לפני-כן, אפילו כשאתה מנסה לדמיין, כמו פעימות הלב שלו על החזה שלך, כמו –

"אתה בתול, נכון?" הוא הפסיק אותי.

– א… אפשר להגיד.

"אל תדאג," הוא חייך, "אני אהיה עדין."

*

איך ידעת? שאלתי, וניסיתי למצוא את הסנדלים שלי בחול.

"זה פשוט," הוא אמר, "אתה לא משתמש במונחים טכניים. אני שואל אותך איך זה לזיין מישהו, ואתה מצטט לי לאה גולדברג. תבין משהו," הוא התכופף כדי לקשור את הנעליים, "זה הרבה פחות פואטי ממה שאתה מדמיין. רוב הזמן זה מי מכניס מה למי, מאיפה, ובאיזה קוטר." הוא נעמד, בדיוק כשניסיתי להוציא את החול שנדבק לי לרגליים. "אבל זה גם הרבה יותר כיף." הוא שלח אליי דחיפה קטנה, אבל מדוייקת; איבדתי שיווי משקל. ניסיתי לתפוס לו את היד כדי למשוך אותו אחרי, אבל לא מצאתי כלום בחושך. נפלתי על החול.

*

הגענו. הוא הביט בעיניי ואז כיבה את האור בשקט. מנורת הקריאה שליד המיטה האירה את טולסטוי, אנה קארנינה.

"ליל מנוחה, נסיך מתוק," לחשתי. הוא חייך: "המלט".

שכבתי על הגב, חולצת הכפתורים נשלה ממני איכשהו.

הוא אמר את התשובה הנכונה, סבא, אמרתי בלי קול. היה שקט, ברקע הופיע קולה של זמרת שלא הכרתי.

אצבעות נכנסו בין שערותיי. זיפים. שרירים. נשימות איטיות. פעימות. אצבעות, אצבעות.

עצמתי את עיניי.

*

ישבתי על קצה המיטה, מחוץ לשטח הטריטוריאלי של השמיכה. הסתכלתי למעלה, אבל החדר חסם את השמיים. הייתי ערום מאוד, כאילו מנורת הקריאה מדגישה את כל פגמיי. חיבקתי את עצמי; היה קר.

לחשתי, "לא נותר לי דבר מלבדךָ, זכור זאת." הקול שלי היה צרוד ואחר.

הקול בחושך צחק, ואז ניחש, "אנה קארנינה". השמיכה רשרשה, אצבעות פרטו לי על החזה ושפתיים נישקו את ערפי.

התשובה הייתה שגויה מאוד.

זה לא היה גן-עדן ולא גהינום: גיליתי שאני בודד מאוד. לבלי-נשוא.

כיביתי את האור.

*

יציאת מצרים הפרטית שלי

עכשיו כשפסח נגמר אני יכול להגיד שעשיתי יציאת מצרים פרטית משלי. ניקיתי כל פיסת חמץ מהלב, ואני מוכן לשלב הבא. לכל חג ביהדות יש סימן משלו, משהו ללמוד ממנו. הפסח הזה, בערב חג שני של פסח, רגע לפני קריעת ים סוף, ישבנו- עידן, הבנזוג שלי, רועי- חבר שהוא יאחתי על מלא ואני- ויצאנו ביחד ממצרים, כל אחד משלו וכולנו יחדיו.

קרא עוד »

הדמעות שירדו לי כשהייתי אז בן 13 בחדר של הרב בישראל, שאמר לי שהומואים הם שטן מלוכלך וחטא חמור בתגובה לוידוי שלי, התחלפו בדמעות של אושר

אני זוכר שכשאוליבר נולד, חיפשנו מקום להתארח בו בבית הכנסת וגם ללכת למקווה, ואז פגשנו ברב ברוס הנדיר והמדהים שארגן לנו חגיגה מאירת עיניים בבית הכנסת בפורטלנד בארה״ב. כשהגענו, לא האמנו – המונים מהקהילה היהודית הגיעו כדי לחגוג איתנו. הרגשנו כמו משפחה אמיתית.

קרא עוד »

שתפו את המאמר

3 תגובות

    1. כל כך רוסי ובכייני יכול להיות רק דוסטוייבסקי. או אמא שלי.

      תודה, תודה. אני תוהה מאיזה תהומות של נשייה הוצאת את הסיפור הזה עכשיו, אבל מה זה חשוב. איטס גטס בטר, כך אומרים. למרות שכיף נורא להיות אומלל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *