מכיוון שכבר נכתב בעד (יהושע) וגם נגד (זאביק ואסף) המניין הגאה, אכתוב בקיצור נמרץ את נימוקיי בעד המניין.

את תשובתי חילקתי לארבעה סעיפים:

א. בגלל הזהות

יש לנו זהות מורכבת. להיות הומו דתי זה לא רק "מעדיף גברים, הולך עם כיפה", אלא זו זהות שלמה. זו זהות של מיעוט כהומו ומיעוט כדתי. זו עמידה מול הקהילה הדתית שממנה באנו, מול הקהילה הלהטבי"ת שאליה אנחנו שייכים. וחשוב לא פחות – עמידה מול אלוקים.

אני זוכר לפני שנים, אני בן ישיבת הסדר מפוחד, הגעתי לתפילת החג בקהילת "בית משפחה" – הקהילה היהודית הגאה בוושינגטון. התפילה הייתה מקסימה, ובפעם הראשונה בחיי ראיתי זוג גברים עם ילד. את הדרשה נשאה רבנית לסבית אפורת שיער, וזו הייתה התגלות: בפעם הראשונה הרגשתי שהדברים נוגעים לי עד הקישקעס.

לקראת התפילה הזו התקשר ידיד שלי לקהילות דומות בחו"ל כדי לקבל מהן תפילות יהודיות גאות (ושיהיה בעברית!) ושאותן נוכל להכניס לתפילה שלנו. העיסוק בזהות הגאה מוביל לדעתי גם לעיסוק בזהות היהודית שלנו. בעיניי, להיות הומו זה יותר משאלה של קיום יחסי מין – זו שאלה של זהות: אני רוצה להתפלל את זה.

ב. תפילה בתוך הקהילה שלי

לא מזמן נפגשתי במילואים עם חברים לשעבר לספסל הישיבה. שוב נוכחתי לדעת כמה התרחקנו עם השנים. במשך השנים האחרונות החברים הסטרייטים נשרו אט-אט, וצברתי לי את המשפחה הנבחרת שלי: החברים שלי. עם החברים האלה אני הולך בדרך כבר שנים: יחד יצאנו מהארון, חווינו פרידות כואבות, זוגיות, והקמת תא משפחתי.

עם החברים האלה, עם הקהילה הזו, אני רוצה להתפלל.

ג. מניין מקבל

המניין הגאה נוצר על ידינו ובשבילנו, הקהילה הגאה. המניין נועד להכיל את כל הקהילה הצבעונית והשמחה שלנו. אני די בטוח שזה המניין האורתודוקסי היחיד בארץ שבו ישבו לחשוב מראש כיצד להפוך את המניין למקום ידידותי לטרנסים.

ד. הכרת תודה

הקהילה הדתית קיבלה הרבה מאוד מהקהילה החילונית. ללא המאבקים שאותם ניהלו וותיקי הקהילה לא הייתה חברותא, לא היו הומואים דתיים וגם דף האינטרנט הזה לא היה קיים בכלל.

קיבלנו כל כך הרבה, זו הזדמנות לתת מעט בחזרה.

זהו, אני סיימתי, רק נשאר לי לומר: בואו באהבה. זה חשוב.