לפני 12 שנים, כשאביגיל שפרבר (אז בת 21), למדה בבית הספר הדתי לקולנוע "מעלה", היא התאהבה לראשונה, בחברה לספסל הלימודים. לפני כן, היא אומרת, "הרגשתי דברים, אבל לא היכרתי את המילה לסבית ולא ידעתי לומר מה זה". זו היתה מערכת יחסים מיוסרת שבמהלכה, היא אומרת, "במשך שלוש שנים נפרדנו וחזרנו ושוב נפרדנו. יום אחד מישהו העיר לאמא שלי שדי מוזר שאנחנו כל הזמן ביחד, ואולי אנחנו… ואז, בליל שבת אחד, אמא נכנסה לחדר כשאפרת היתה אצלי, ואמרה: ´אני יודעת שאתן לסביות. מצדי תעשו מה שאתן רוצות, אבל לא בבית הזה!´ זה היה מאוד מפחיד, אבל גם מאוד משחרר, כי הדבר שהכי פחדתי ממנו קרה. לשמחתי, הקשר עם ההורים לא נותק. אבל נאלצתי לעזוב את הבית ולגור עם אפרת בדירה שכורה. את כל הכעס שההורים לא יכלו להפנות אלי, הם הפנו כלפיה, כאילו היא זו שבגדה באמונם".

שפרבר, בת 33, היא במאית וצלמת קולנוע שמאחוריה כמה סרטים תיעודיים וסרט עלילתי קצר, ובימים אלה החלה בהכנות לסרטה העלילתי הארוך הראשון. לאביה, הרב הפרופ´ דניאל שפרבר, מרצה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן וחתן פרס ישראל, ששימש במשך שנים יו"ר המועצה הציבורית של החינוך הממלכתי-דתי, היה קשה במיוחד לעכל את הגילוי על זהותה המינית של בתו. אולם מעמדו הציבורי, היא מדגישה, מעולם לא היה שיקול בתהליך קבלתה במשפחה. "בהתחלה, אמא ביקשה ממני שלא לחשוף את זה, בעיקר כדי שלא יוטל עול על האחים הצעירים שלי (שפרבר היא השלישית מעשרה אחים, ביניהם אחות מאומצת, י"ש), אף פעם לא בשביל מעמדו של אבא".

האם חנה, מטפלת זוגיות במקצועה, מסבירה שהזעם הראשוני נבע מ"תערובת של רגשות: מצד אחד כעס על ההסתרה, כאילו היה פה אי-אמון בקשר שלנו, ומצד שני תחושת אשמה על שלא גיליתי קודם ותחושה שאם הייתי מגלה את הסימנים הראשונים בזמן, אולי הייתי יכולה להשפיע על הזהות שלה לפני שהיא היתה כל כך מוחלטת". האם היא שהובילה את התהליך המשפחתי לקבלת הזהות הלסבית של אביגיל. "גדלתי בבית רפורמי בארה"ב, זו סביבה פתוחה יותר, לכן היה לי יותר קל לקבל", היא אומרת. "אישי אמר לי בתחילה: ´אני יודע שאת יכולה לשכנע אותי להרבה דברים, ואני לא רוצה להשתכנע´. מבחינתי, הרגע המכריע היה כשאביגיל אמרה לי: ´אם היית יודעת כמה היה קשה לי לקבל את עצמי עם הזהות הזאת, היית מבינה כמה אני לא יכולה לבוא למקום שבו לא מקבלים אותי´".

משלב מסוים התמסד היחס לזוגיות של אביגיל, ובנות זוגה (לאורך השנים), הוזמנו לשמחות ולארוחות משפחתיות. לפני כמה שנים, כשאביגיל התבקשה לראשונה להתראיין על זהותה, עודדה אותה האם באומרה ש"חשוב שאנשים יידעו שיש גם משפחות דתיות שמקבלות את הילדים האלה".

האם לא הסתפקה בכך ולפני שנים אחדות היא החלה לארח גם חברות לסביות אחרות של בתה, שמשפחותיהן ניתקו אתן את הקשר. "יש בנות שאפילו ללא בת הזוג כבר לא מוזמנות יותר הביתה, אפילו לא לחגים", היא אומרת. לפני שנתיים היא הקימה קבוצת תמיכה להורים דתיים – במקור הוזמנו גם אבות, בפועל הגיעו רק אימהות – שילדיהם הומוסקסואלים או לסביות. המפגשים נערכו פעם בחודש בביתה שברובע היהודי בירושלים. בחודשים האחרונים יצא שלא התקיימו מפגשים ושפרבר אמרה השבוע, שהסערה שחולל מצעד הגאווה, היא סיבה טובה לחדש את הקשר.

"בהתחלה הלכתי לקבוצת תמיכה להורים ב´בית הפתוח´ (המרכז של הקהילה ההומו-לסבית בירושלים, י"ש). אבל יש הורים שעצם הכניסה למקום הזה בעייתית עבורם. לכן יזמתי את הקבוצה אצלי בבית. יש שם רמות שונות של יחס לילדים. יש אמא מאוד קיצונית שאפילו לשמחות של האחים לא הזמינה את הבת הלסבית, ויש אם אחרת, אלמנה, שמאוד ריגשה אותי כשאמרה פעם שהיא מאוד אוהבת את הבן ההומו, והחשש הגדול שלה הוא שהוא יעזוב את הדת".

חנה אומרת ש"הצעד הראשון בהתמודדות הוא לקרוא את החומר המקצועי ולהבין שמי שאומר שהתמודדות הזאת דומה להתמודדות עם כל איסור אחר בתורה, לא מבין. אולי יש אחוז מסוים שעם עזרה והמון רצון עצמי יכולים להיות סטרייטים, אבל אצל הרוב זו בכלל לא אפשרות. הפגישות עם הורים אחרים מאוד חשובות, כדי לחוש שאתה לא מתמודד לבד.

"הכי חשובה היא ההכרה שהמצב הזה לא ישתנה. במובן הזה יש כאן דימיון להורים שכולים – שרק ברגע שהם מכירים שהמצב לא ישתנה והילד לא יחזור אפשר להתחיל לחזור לחיים. ומצד שני, היעד בתהליך הזה הוא להביא את ההורים להכרה שהם לא צריכים להתאבל כי הילד חי. והעיקר – לזכור שהכלל הכי חשוב בתורה זה ´ואהבת לרעך כמוך´. זה נשמע פשטני, אבל זו העצה הכי טובה".

אביגיל הקימה לפני כשנתיים את קבוצת "בת קול" ללסביות דתיות, שכיום חברות בה כ-60 נשים, "רובן חיות כבר הרבה שנים בזוגיות, ומזכירות לי את החברות הסטרייטיות שלי: בורגנות דתית, לטוב ולרע". המטרה שלהן היא לחולל שינוי ביחסה של החברה הדתית להומואים וללסביות, אבל הן פועלות גם כקבוצת תמיכה, מפעילות קו מידע טלפוני ופורום באינטרנט, "והרבה פעילות סביב החגים כדי לדאוג לכל הבנות שאין להן בית לחזור אליו".

בשלב מסוים היא התלבטה גם בעניין הזהות הדתית. "היה לי ברור שבאופן אישי, תמיד אשמור כשרות, אבל התלבטתי אם להישאר חלק מקהילה שלא רוצה לקבל אותי", היא אומרת. בסופו של דבר, היא בחרה להצטרף לקהילה אורתודוקסית פתוחה יחסית, כזו שבה גדלה. בשבתות אצל ההורים בירושלים היא אוהבת להתפלל במניין "שירה חדשה", מניין אורתודוקסי שוויוני, וכשהיא בביתה בתל אביב, היא צועדת שעה ארוכה למניין שהקימו כמה צעירים דתיים קרובים לרוחה, כמו הבמאי יוסף סידר, בבית הכנסת הוותיק "איחוד שיבת ציון".

מצעד הגאווה טילטל שוב את עולמה. היא נחרדה לקרוא התבטאויות שפורסמו באתר האינטרנט של תנועת הנוער "עזרא" (תנועה דתית בעלת אוריינטציה חרדית אף יותר מ"בני עקיבא"), שבה גדלה ואף היתה מדריכה. "ההודעות העדינות דיברו על ´לשבור להם את הידיים והרגליים´", היא אומרת, והחליטה לספר שהיא עצמה גדלה בתנועה הזאת, "כך שיכול להיות שגם היום יש בתנועה חברים שהם הומואים ולסביות".

ביחס למצעד, היא ואמה חלוקות בדעתן. אביגיל רואה בו חשיבות גדולה, "אפילו אם התגובות קשות, כי סוף-סוף גם בחברה הדתית מדברים על זה ומתחילים להכיר שזה קיים גם אצלם. המצעד בירושלים אפילו יותר חשוב מזה שבתל אביב, כי להיות היום הומו בתל אביב לא ממש קשה". האם חנה, מנגד, סבורה שהמצעד "רק גורם לשנאה, ולא מקדם שום קבלה של הקהילה ההומו-לסבית, ומבחינה זו המיקום לא משנה. מה שצריך לקיים זה מפגשים ואירועים שתורמים להבנה, ולא אירוע שרק יגרום ליותר שנאה".

מתוך אתר הארץ [לצערנו הלינק כבר אינו פעיל]