רבות התלבטתי אם להתראיין ומדוע. מה הריאיון הזה ישרת, מה הוא ייתן, האם אין כאן ריקוד על הדם של הרב, ואולי אפילו וידאו הריגה.
בסוף החלטתי שכן להתראיין לידיעות אחרונות, ולספר את הסיפור שלי כי אני רואה בכך שליחות ציבורית. ולא מפני שאני רוצה להרע לרב אלון, אלא כדי להטיב לו.
לא, אני לא כועס על הרב אלון ועל מה שעשה לי. אני גם לא מרגיש שנפגעתי ממנו. עדיין קשה לי להגדיר או להבין שהייתי "קרבן". קרבן? אני?! לא, בדרך כלל אחרים הם קרבנות. אני לא מרגיש קרבן. לי אין סיוטים בלילה בשל המגע ביני לבין הרב, אין לי פחדים וחששות. מאז אותו מקרה – אני חי בשלום את חיי.
כאמור, אני לא כועס. אבל אני מרחם. מרחם על הרב. מרחם על המצב שהדרדר אליו. בעיניי הוא לא איש רע ואכזר שמנצל אנשים, אלא הוא איש שיש לו מחלה ושעליו לטפל בה.
כמה סיבות לכתיבת שורות אלה, ואין הסדר מעיד על חשיבות הדברים:
1) למנוע הישנות מקרים כאלה בעתיד ולהציל אחרים – כשם שאני מרגיש שלא נוצלתי, אולי יש אחרים שמרגישים כך. אמנם כאמור לא חוויתי טראומה כל שהיא, אבל אולי אחרים כן חוו והם לא יודעים מדוע יש להם סיוטים בלילה.
לעיל כתבתי "להציל" ופתאום זה נשמע לי דרמטי כל כך. אבל זו כנראה האמת.
2) לחזק את פורום תקנה – אני שומע את המתקפות על הרבנים החשובים שישבו בפורום, ואני שוב כואב. נניח שאנו חיים בתקופת דוד המלך והיה מתפרסם שהוא חטא באשת איש ואחראי בעקיפין להריגת אחד מהחיילים הבכירים שלו – מיד כל הרבנים היו מזדעקים. כיצד ייתכן שכותב תהילים, משיח השם, חטא בחטאים כאלה? להד"ם. אבל כן היו דברים מעולם ועוד יהיו. לבי לבי על אלה שמסרבים להאמין. לו לא הייתי כלי ראשון – גם אני הייתי מסרב להאמין.
3) להבהיר לאנשים שהציונות הדתית לא מכבסת את הכביסה המלוכלכת רק בפנים – שמעתי ביקורות על כך שרבני פורום תקנה לא פנו למשטרה, ושהציונות הדתית בונה לה מערכת חוקים משלה וועדות משלה, ושבכלל לא מובן מדוע הם לא פנו בהליך הרגיל – להתלונן במשטרה.
תבינו, גם אני לא פניתי למשטרה. בהתחלה כי לא הבנתי מה קרה לי באמת, ואחר כך, כשגיליתי שהיה עוד מקרה עם הרב אלון ושיש ועדה שמטפלת בנושא – עדיין לא פניתי למשטרה כי מבחינתי העניין בטיפול. ולא סתם בטיפול – טובי הרבנים ישבו על המדוכה. ובנושא רגיש כל כך, וכשמדובר ברב מוכר כל כך, וכשמדובר לא באדם רע, וכשמדובר באנשים תמימים (כמוני) שאין סיכוי שיעידו במשטרה ובאנשים שהרגישות של העניין והצניעות לנגד עיניהם, וכשהמטרה של ה"ענישה" היא למנוע הישנות המקרים – הוועדה מבחינתי הייתה מענה הולם. וגם מניעת חילול השם. וכן, גם חילול השם הוא שיקול.
דא עקא שהרב אלון לא שמר על עצמו כמו שהבטיח, ועל כן לא נותר לוועדה אך לא להוציא את העניין לרבים.
4) להדגיש שהוועדה כן פנתה ליועץ המשפטי לממשלה – ושוב: הוועדה פנתה ליועץ המשפטי לממשלה ושיתפה אותו בפרטים. כך שלא היה כאן בית דין שדה, ולא קליקת רבנים ש"מי שׂמם", כמו שטוענים נגד פורום תקנה. הייתה כאן הדרכה והכוונה מ"למעלה".
5) לעזור רב אלון עצמו – כרגע נראה שהרב עצמו בהכחשה. העובדה שהוא מכחיש כל קשר ומְכַנס את רעיו ואת אוהביו וטוען שטפלו עליו אשמה – כל זה אינו נכון ואינו ראוי. הרב צריך להבין שיש לו בעיה, מחלה, תבחרו אתם את המילה, והוא מוכרח לעזור לעצמו. איך הוא יכול להכחיש את המגע בינינו? אמנם הוא יכול לטעון שזה היה חלק מהטיפול, כמו שהוא טען בפניי כי לדעתו לא הבדלתי בין אהבת רעים לאהבת בני זוג וכדי להמחיש לי את ההבדל הוא ביקש שנתחבק והוא ביקש לגעת במקומות צנועים, אבל הוא לא יכול להכחיש שהיה מגע שאני מניח שרוב המטפלים יאמרו שהוא לא תקין. למה "רוב" ולא "כל"? כי עדיין לי קשה להבין שהיה בזה משהו לא תקין. הרי הוא באמת ניסה לעזור לי, באמת היה לטובתי, קשוב לי, הקדיש לי את מיטב זמנו ומרצו, פינה את עיסוקיו הרבים (והם אכן היו רבים), והכול כדי להקדיש לי שעות, להאזין לי ולנסות לסייע לי במצוקה הגדולה שלי. כי אולי במקרים קיצוניים עושים דברים קיצוניים. כלומר כחלק מהטיפול לשינוי נטייה מינית צריך לבצע פעולות שבדרך כלל לא מבצעים ושהם "נגד הספר".
אבל אולי אני תמים בדבריי. אולי אמונת החכמים שהייתה טבועה בי בחוזקה אז עדיין מרימה את ראשה. אפילו ששנים אני יודע על הפרשה – עדיין אני לא מאמין שכעת היא בחוץ. לעיני כול. חשופה ככה. כמו שאז הייתי חשוף בחדר של הרב.
(הערה: הפרטים המלאים של הכותב שמורים במערכת.)
