כמו שכתבתי בפעם הקודמת, ישבתי בבית המדרש ביום כיפור וביקשתי מאלוקים שיעזור לי לעשות סדר בדברים. אלוקים, מצדו, כנראה שמע את הבקשה שלי, ולי הסתבר שלפעמים 'לעשות סדר בדברים' פירושו בלגן אחד גדול.

באותה תקופה של התיכון עדיין לא היה ברור לי מה בדיוק קורה אתי. ידעתי שכשאני רואה מישהו יפה ממש מתחשק לי להסתכל עליו, אבל לא ראיתי בזה משהו מיני. כשהכניסו אותי ואת אורן להדרכה בבני עקיבא, הדבר הראשון שעבר לי בראש היה "איזה כיף שנהיה במקלחות במחנה ביחד", אבל ממש לא הייתי מאלו שנהגו להשוות חלקי גוף.

ניסיתי להפסיק להסתכל על הראל, שהיה החניך הכי חתיך שלי, ולא ממש הצלחתי. ואם חניך חתיך ושזוף לא מספיק בפני עצמו, הוא גם היה מסוג החניכים האלה שאוהבים להתעלק על המדריכים. מה שאומר שאם כשנמצאים בסניף יש מקום פנוי בספה שאני יושב עליה, הוא יבוא וישב עליי במקום על הספה. הרגשתי שזה עושה לי משהו מבפנים, ושאני רוצה את זה ולא רוצה את זה באותו זמן, ועל אף כל הדברים האלה – אפילו "סטרייט סקרן" לא ממש ראיתי בעצמי.

השינוי הגדול אצלי התחיל באזור חנוכה של כיתה י"ב. שמתי לב ששוב אני נכנס לאתרים, וכשהבנתי שהמעגל הזה של כניסה לאתר, בהייה בגברים, הבטחה לעצמי שלא לעשות את זה שוב מתחיל לחזור על עצמו, החלטתי לעשות מעשה ולכתוב הודעה בפורום זהות מינית.

***

"אתה עוד צעיר" יֹאמר לי אסף כמעט שנתיים אחרי זה. "אבל אצלכם קל יותר, כי יש אינטרנט ויש קבוצות. אצלנו זה לא היה ככה".
אני חושב שאין לי ברירה אלא להסכים עם אסף. את ההתבגרות שלי אני לא מסוגל לדמיין בלי האינטרנט, המקום הזה שמאפשר לך להיות סתם עוד ניק חסר פרצוף שיכול לכתוב את כל מה שהוא לא מסוגל באמת לומר.

אין לי מושג איך הסתדרו לפני המצאת האינטרנט, אבל פעם בוודאי היה הרבה יותר מאתגר להיות הומו. אני מניח שלוּ לא היה לך גיידאר מפותח, היית נידון לחיים מַשְמימים רגשית או שהיית צריך לקוות שתפגוש בחור נחמד במקווה השכונתי או בגן העצמאות. מצד שני , עם כל הפתיחות שהאינטרנט מאפשר, קיבלנו גם את אטרף דייטינג, אתר שבו אתה יודע איך תתחיל אבל לא יודע איך תגמור.
***

פורום זהות מינית הוא פורום קל לעיכול, בעיקר בשביל נערים מתבגרים מבית טוב. אין לו כותרת מפחידה ומחייבת, כמו "בנים בלבד" או "הומואים דתיים". סתם פורום שאפשר להתלבט בו ולשאול שאלה כמו "כשאני נמצא בבריכה אני אוהב להסתכל על בנים, אבל לא מעניין אותי לעשות עם זה משהו. מה זה אומר עליי?" ולקבל תשובות מרגיעות בסגנון "עם הזמן תדע, חשוב שתנסה ותראה מה מתאים לך ומה לא מתאים לך, ואל תחליט סתם דברים" או "לפי מה שאתה מתאר, אין וודאות כלל שאתה הומו. הגיוני שבגיל שלך יעניין אותך להסתכל ולהשוות, אבל אם אתה לא עושה עם זה שום דבר אז כנראה שאתה לא".

כמובן, תמיד יהיה את האחד שיקלקל את האשליה שלך ויגיד לך את האמת בפרצוף ("אחי, אם אתה מסתכל על בנים, נראה שזה אומר עליך יותר ממה שאתה חושב ותפסיק לעבוד על עצמך"), אבל תמיד אפשר להתעלם ממנו, כמו שעשיתי בפעם הראשונה שהעזתי באמת לשלוח את ההודעה הזאת.

עם הזמן, מספר ההודעות גדל ומנעד הפורומים התרחב, עד שבפורום מסוים תיארתי ממש בפרטים את כל מה שאני עובר ומה שאני מרגיש. תיארתי שאין לי ניסיון לא עם בנים ולא עם בנות (ובכל זאת שמרתי נגיעה), תיארתי את המבטים שאני נועץ בחברים שלי ואת ההבטחות שאני מבטיח לעצמי ולא מצליח לעמוד בהן.

בחור אחד כתב לי תגובה מאד כנה, שאלה החלקים שאני עוד זוכר ממנה:
"אני מאד מזדהה עם מה שכתבת.
גם כשאני הייתי בגילך הדברים היו אצלי בגדר התלבטויות בלבד. אבל עם הזמן ההתלבטויות הפכו למחשבות, והמחשבות הפכו למעשים…
ורק אז יכולתי לומר לעצמי: כן, יש לי בעיה. ברור שזה דורש הרבה אומץ, אבל לא תוכל לפתור את הבעיות שלך אם לא תהיה מוכן בכלל להכיר בהן"
(ורק למקרה שזה לא מספיק ברור – הבחור הזה היה דתי ורָאה במשיכה הזאת בעיה, ולא שאני באותה תקופה לא ראיתי בה בעיה.)

התגובה הזאת הייתה יותר מדי נכונה ויותר מדי כואבת, והצליחה לגרום לי את מה ששום דבר אחר לא הצליח עד אז – להפסיק לעבוד על עצמי ולהכיר במציאות, גם אם קשה לקבל אותה.

ולמען הסר ספק – לבחור דוס מישיבה תיכונית אכן קשה לקבל אותה. כי מה שיש לו בראש זה שזה אסור, טמא, מגעיל, לא נורמלי, נגד ההלכה, נגד התורה, נגד אלוקים.

זה לא שקמתי בבוקר ואמרתי לעצמי אני הומו, אבל פתאום נפתחו אצלי דברים שלא היו שם קודם. פתאום שמתי לב שאני נמשך לדברים שפעם נגעלתי מהם, תודות למנגנון ההדחקה המפותח שיצרתי לעצמי. כי ככה זה כשאתה מגלה על עצמך, אתה מנסה להבין מה זו משיכה ומה זו אהבה כמו כל בני הנוער, רק שאצלך הכול הרבה יותר מסובך. ואם יש לך איזה חבר טוב פתאום אתה מאוד מבולבל בקשר למה שאתה מרגיש כלפיו, ולא יודע אם אתה מתאהב בו או שזה לא שונה מכל חבר אחר. ואתה שואל את עצמך אם תהיה לך משפחה נורמלית כי 'להומואים אין משפחות', ואם תוכל אי פעם להתחתן בכלל, ואפילו שאתה יודע בדיוק מה גברים עושים לך אתה לא יכול לדמיין את עצמך במערכת יחסים עם גבר, כי זה יותר מדי מוזר בשבילך, וברור לך שאתה רוצה להיות הכול – הכול חוץ מהומו.

ואתה מרגיש כל כך לבד בתוך כל הבלבול הזה, ואין לך באמת אל מי לפנות. כי מי בכלל מסוגל להבין את מה שעובר עליך? חברים שלך שכל היום משתמשים במילה הומו בתור קללה? הרב שלך שיגיד לך כמובן שזה אסור? או אולי ההורים שלך, שאתה לא יודע אם יסתפקו בבכי על הנכדים שלא תביא להם או אולי יכעסו עליך ויזרקו אותך מהבית?

ואם כל הדברים האלה לא מספיקים, בתור דתי יש לך גם אלוקים. ולא ברור לך מה הוא רוצה ממך, ולא מה אתה עושה עם ההלכה, ויותר מהכול אתה שואל את עצמך למה? למה לעזאזל הוא עשה לי את זה, ומה עשיתי לא בסדר שזה מגיע לי?
למה הוא לא היה יכול פשוט לעשות אותי כמו כל אחד אחר?

אבל אין לך, וכנראה לעולם לא יהיו לך תשובות לשאלות האלה. הייתי הולך לישון בלילה בוכה לתוך הכרית, בתפילה חרישית לאלוקים שאני אקום בבוקר והמשיכה הארורה הזאת לגברים לא תהיה שם, והדבר הראשון שידעתי בבוקר כשקמתי היה שהיא לא הלכה לשום מקום, ושכנראה את התפילות האלה אלוקים לא כל כך שומע.

דמפסי (שכתבה מאמר שבעיניי חובה לקרוא על בני נוער להטבי"ם) מדברת על זה שבתהליך השלמה עם זהות מינית המתבגר צריך לעבור תקופת, אבל מסוימת על החיים שכבר לא יהיו לו. אבל אני הייתי עוד הרבה לפני זה, בשלב שבכלל לא יכולתי להכיל את הזהות המינית שלי, ואת כל העומס הנפשי הזה הייתי צריך לעבור בתקופה שממילא לא קלה לאף מתבגר – בגרויות.

***

"ד"ר, אני יכול לדבר איתך?"
"כן" ענה לי המורה למתמטיקה במבטא הרוסי הכבד שלו. "תקשיב, בקשר לציון מגן שלי" –
"מממ, קיבלת 25 במתכונת", אמר. בתקופות אחרות ציון מתחת ל- 90 היה מבחינתי כישלון.
"אני יודע" אמרתי בהיסוס, "אבל זה רק בגלל – שבזמן האחרון – יש לי – כל – מיני – דברים – " ואת המשפט הזה אפילו לא הצלחתי לגמור, ופשוט התפרצתי לו בבכי.
"יש לך בעיות בבית?" הוא שאל אותי.
"כן," עניתי לו בקושי. "בערך. יש – כל מיני דברים – ואני לא מסוגל להתרכז ולשבת ללמוד – "
"אני מבין", ענה לי. "אני יודע שאתה תלמיד טוב בדר"כ, אז אני אתחשב בך כמה שאני אוכל. ברור לך שאני לא אוכל לתת לך 100, אבל אני אשתדל לעזור לך".
"תודה" אמרתי, וניגבתי את הדמעות, מעודד מהעובדה שגם למורה למתמטיקה שלי יש אנושיות, ומתוסכל מזה שאני לא מסוגל לומר לו מה באמת מציק לי.