18 קודש. דרמה. בבית מדרש, בזמן הקצר שנותר עד לכניסת השבת, פגישה מחודשת בין שני חברים לספסל הלימודים קורעת אותם בין תשוקתיהם לבין עולמם האמוני, בין אהבתם הארצית לבין אהבת השם.
כתיבה: אהוד עזריאל מאיר
בימוי: מיה גרניט
עיצוב חלל ותלבושות: גל אמיר
עיצוב תאורה: מירב סדלינסקי
משתתפים: דורון בן דוד, אהוד עזריאל מאיר.
ההצגה הוצגה בפסטיבל סמול במה, שנערך בתאריכים 31.10.05 עד 3.11.05 בבניין מקסיקו שבאוניברסיטת תל אביב.
הנה ביקורת שפורסמה על ההצגה:
"היה שווה לראות", אור גולדמן (16/11/2005)
"18 קודש" מאת אהוד עזריאל מאיר ובבימויה של מיה גרניט, עוסקת בקונפליקט הגדול בין קודש לחול, כפי שהוא נחשף אצל שני חברי ילדות, הנקרעים בין דרישות הדת והאמונה באל, ובין אהבתם אחד לשני. שמה של ההצגה לקוח מ-18 הדקות שעל פי האמונה היהודית מפרידות בין ימי החול לשבת, וכל יהודי מאמין יכול לראות בהן קודש או חול לפי בחירתו. התפאורה היתה פשוטה מאוד אך מייצגת, ובמקביל להתפתחות המחזה הוקרנו על הבמה גם פסוקים רלוונטיים, שהעבירו את המסרים בצורה טובה מאוד. המחזה עצמו לא היה אחיד, הן ברמת הטקסט, והן ברמת המשחק. הטקסט, בכמה מקרים, נשמע מאולץ, ספרותי מדי ו"כתוב מראש", וכל ההתחלה מרגישה מעט כמו אוטו ישן שמנסה לסחוב בעלייה, עם משחק חסר אנרגיות, ופעולות שלא תמיד מובנות לחלוטין.
רק בהמשך, כשמגיע ה"קרשנדו" הגדול של ההצגה, מעט במפתיע אחרי ההתחלה החלשה, הכל מתקתק כמו שצריך, ובאמת מצליח לגעת ואפילו לצבוט קצת. השחקנים עושים עבודה לא רעה, ולא נרשמה שום החלקה לכיוון האובר דרמטי והמתבקש – נשיקה בין שני הגיבורים, לדוגמה, לא הייתה מתאימה. הכל משוחק בעדינות, בצניעות, ועובד טוב. רעיון טוב ומחזה לא רע, ולמרות זאת מדובר בבוסר. עם קצת שיפוץ כללי לכל האספקטים, אפשר היה להגיע לתוצאות טובות הרבה יותר, אך בסיכומו של דבר – היה שווה לראות.
