בושה וחרפה? ממש לא!

במבט לאחור, כאשר אני חושב על המפגש, על התוכן שלו ועל קהל היעד, הרי הוא תמצית הקונפליקט. הוא החטא ועונשו. הוא הביצה והוא התרנגולת. במה דברים אמורים? אני מדמיין לעצמי בחור צעיר, או לאו דווקא צעיר, דתי, בדרך החוצה, או כבר בחוץ, שנתקל באקראי, או כתוצאה מחיפוש מכוון, בהזמנה למפגש האחרון של חברותא: "בושה וחרפה!". הוא קורא כי המפגש יעסוק בנושא הבושה שיש לגברים גאים, אותה בושה שרובצת עליהם בשל מעשיהם ובעיקר בשל מחשבותיהם ושונותם, בחווייתם הפנימית במיוחד. הוא מגחך לעצמו בעצב, "כן, אני יודע על מה מדובר, יודע יותר מדי טוב, אבל… אני מתבייש ללכת". אכן בושה וחרפה!

אני לא התביישתי. עד המפגש האחרון לא השתתפתי במפגשים של "חברותא". היו לי סיבות והצדקות שונות לכך. אך כאשר נתקלתי בפרסום אודות מפגש זה, מיד ידעתי שאני אשתתף בו ולו רק כדי להוכיח לעצמי, שאותה בושה, היא לא עד כדי כך תהומית שתמנע ממני ללכת ולשמוע עליה קצת.

ולא התחרטתי!

הגעתי עם חבר, בערב ירושלמי קר במיוחד, לרחוב של בית הכנסת (כן, בית כנסת!) שבו המפגש התקיים. טיילנו קצת בסביבה, כדי "להרגיש" את המקום ולהתרגל לרעיון ואז נכנסנו. אולם המפגש היה מאוד נעים ומזמין, הכיסאות כבר היו מסודרים במעגל גדול ובאחת הפינות ניצב שולחן עם שתייה וכיבוד לריכוך האווירה וחימום הלב (והגוף, עם משקה חם). לאחר שנכנסנו, ניגשו אלינו המארגנים וקיבלו את פנינו בשיחה קלה ובחמימות. כאשר התקבצו משתתפים נוספים, במגוון גילאים, התיישבו כולם במעגל והמנחה, עמיחי לאו לביא המקסים, פתח את הערב.

עמיחי פתח בהקדמה על הנושא, בצורה מאוד גלויה וכנה, תוך שהוא משלב את סיפורו האישי והקשרו לנושא המפגש. עמיחי הציב מודל תיאורטי ביחס לאותה הבושה שנושאים על גביהם הומואים בכלל והומואים דתיים בפרט. לאחר ההקדמה, הוא הציע למשתתפים לחבור ל'חברותות' ולהשתדל שהחיבורים יהיו בין כאלו שלא הכירו קודם. הרעיון היה מבריק בעיניי, שהרי בכך אפשר גם לעשות עוד צעד קטן בהתגברות על אותה בושה קמאית ומדוברת. כל זוג היה צריך לבחור באחד מכמה טקסטים שחולקו ולדון בו. הטקסטים עסקו בנושא הבושה כמובן, כאשר הטקסט הראשון שהוצע היה מאמר חז"ל בפרקי אבות: "לא הביישן למד". אריה החברותא שלי ואני בחרנו בטקסט של פרויד ז"ל ופיתחנו דיון מרתק, כאשר עמיחי הצטרף אלינו לכמה דקות מרגשות ומחכימות. את חלקו האחרון של המפגש שב וניהל עמיחי, תוך שהוא מזמין את המשתתפים לחלוק את התחושות שעלו בעקבות הלימוד המשותף. המפגש הסתיים בשיחות ידידותיות בין המשתתפים ותפילת ערבית משותפת (למעוניינים).

לסיכום, ציפיתי לחוויה רגשית עמוקה ואכן לא התאכזבתי. אומנם חשבתי שהמפגש יכלול גם קטעים של הומור, שהרי נכתב בהזמנה למפגש, שעמיחי הוא דרגיסט ועוסק בתיאטרון, אך בסופו של דבר הוא היה מוצלח באופיו הרציני. המפגש החל באווירה טעונה וכבדה ועמיחי אף העיר זאת, אך זה היה טבעי לאור הנושא הטעון. אולם, אני חשתי כי ככל שהתקדם המפגש הוא הפך להיות משוחרר יותר ומרתק. יצאתי מהמפגש בהרגשה מרוממת שהנה עשיתי עוד צעד במאבק נגד הבושה ובעד הקבלה וההשלמה העצמית.

ולך המתלבט, הרוצה להגיע למפגשים האלו אך מתבייש, אין לך במה להתבייש! בוא ותראה אילו חבר'ה איכותיים ונחמדים ההומואים האלו. איזה איכותי ומקסים אתה! וגם אם אתה לא דתי או לא מרגיש דתי, מתוך החוויה האישית, אני אומר לך שאתה יכול להצטרף ולהפיק הרבה תועלת ואף ליהנות. כאן מקבלים את כולם כפי שהם, בדיוק כמו שאנחנו רוצים שאחרים יקבלו אותנו.

נחום

—

המפגש בושה וחרפה! – מפגש לימוד מקורות ושיחה אישית עם עמיחי לאו לביא, היה ביום ראשון, ו' טבת, 1.1.2012 בירושלים.

על המפגש: להרבה מאיתנו, כגברים גאים ודתיים, יש ענין מורכב על בושה – במיוחד בגלל הצורך להסתיר את מי שאנחנו כילדים ונערים ולפעמים מעבר לזה.
הבושה המצטברת הופכת לפצע או נטל או כאב שאנחנו סוחבים איתנו וממעטים לדבר או לתקן.
דרך סיפור חיים אישי, שיחה פתוחה ועיון בספרות חסידות, חז"ל ושירה עברית דנּו בסוגיית הבושה – ואיך היא קשורה במיוחד לחוויה הנפשית והרוחנית של גברים גאים.

עמיחי לאו לביא הוא דמות ידועה כמחנך, שחקן, עם יחוס קרוב לגדולי הדור, דראגיסט ועוד.
הוא אחד המייסדים של "סתורה-טלינג" – שמשלבת חוויה של מספר סיפורים עם תורה ותאטרון.