חגית כרמל
קַשְׁתּוֹ נָתַן בְּעַנְנֵי עָנָן
וְהָיְתָה לְאוֹת הַבְּרִית.
שִׁבְעָה צְבָעִים,
וְהַבְטָחָה שֶׁמַּבּוּל
לֹא יָשׁוּב בַּדּוֹרוֹת הַבָּאִים.
אַךְ שָׁב הַמַּבּוּל,
שְׁטוּף טִינָה בֶּהָקִיץ,
בִּגְלַל חֲלוֹמוֹת וְכֻתֹּנֶת פַּסִּים.
כֻּתֹּנֶת צְבָעִים
שֶׁל קֶשֶׁת הַבְּרִית,
נִטְבְּלָה בְּדָם שֶׁל שְׂעִיר הָעִזִּים
טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף.
להורדת החוברת המלאה לחץ כאן
האימהות כולן הרימו אירוע לפנתיאון, ואבינעם קרא מעולה ובשיא הביטחון. כולנו גאות ומזילות דמעה או שתיים.
הומו דתי שנשוי לאשה סיפר את סיפורו בערב מיוחד לקהילה הדתית בקדומים. הייתי שם ואני מברך על קיום הערב הזה.
א"מ;ל"ק: תלמידי ישיבות נדרשו לחלוק מגורים עם חייל בעל הרכב כרומוזומלי שונה משלהם, באופן שאין בו שום בעיה הלכתית. וייאנחו החיילים מן הטרלול הפרוגרסיבי, ותעל שוועתם אליי, והנה באתי בדברים האלה.
הרכבת גולשת לתחנה ואני עולה, ושוב תפילה קטנה שאלוהים יעזור לי עם הנוער הירושלמי הקט הזה שלא חטא כי לא ראה קוויריות או שלא חטא שהסתובב ביום חמישי אחד במרכז העיר ונתקל בי. שאלוהים יעזור.
ואולי זו לא החרדה אלא דווקא הייאוש? האם הלב – שאף הוא דרוש מאוד לכל כותב – לא מוכן כבר לשתף פעולה עם מעשה הרמייה העצמית ועם עצימת העין מול מה שכבר החל להתרחש?
אני זוכר את היום הזה טוב מאוד, כי הוא שרט לי את הלב. זוכר איך אבא שלי אסף אותי אחרי זה עם המונית שלו, ואיך נכנסתי וישבתי במושב האחורי כאילו הייתי לקוח זר, ורציתי שהוא ישאל אותי מי כיבה לי את הלב, איך היה אצל הרב, אבל אבא לא שאל.
