כ״ו בסיון ה׳תשפ״ב (25 בJune 2022)

את שאהבה נפשי

דעה | אמתי מינצר


"את שאהבה נפשי" הוא מחזה שכתב איתי סגל, שעיקר עלילתו עוסקת בפיגוע בברנוער ובטיפולי המרה. בלב ההצגה יהונתן, בחור צעיר מיישוב דתי שנפגע בפיגוע ונדרש להתמודד עם החשיפה בפני משפחתו בעקבותיו.

אל ההצגה הגעתי לפני כמה ימים עם חבר מהלימודים. צחקנו כמה רגעים לפני שהיא התחילה שההגעה שלנו להצגה הזאת הייתה סוג של חוק חברתי. כזה שהכריח אותנו להגיע לאחד מהמקרים הבודדים בהם הצגה במוסד מיינסטרימי בישראל עוסקת בסיפור להט"בי. אחרי שיצאנו מההצגה, ישבנו על אבן גבירול והסתכלנו על מכוניות שעברו, דיברנו על ההצגה שראינו ועל ספרים שקראנו ועל בנים ועל מבחנים באוניברסיטה ועל איגי ובית דרור. והיינו שונים לחלוטין. כלומר, למרות שהגענו להצגה בתור בוגרי החינוך הדתי שצופים בחוויית חיים שאמנם לא שייכת להם אבל גם לא מנותקת מהם לחלוטין, היא לא ממש הייתה עלינו. אנחנו כבר עשינו את המעבר, עלינו על האוטובוס, חוררנו כמה עגילים, התחלנו לדבר בשפה אחרת, אנחנו מתקיימים במרחב אחר. עברו שנים מאז שנער עם סוודר של בני עקיבא גרם ללב שלי לדפוק קצת יותר מדי מהר. הרבה ממי שצפו בהצגה הזאת כבר לא יהונתן או אולי אף פעם לא היו.

"ליהונתן יש סיפור חיים "לא שגרתי" במידה, אבל הוא גם דוגמה לסיפור יחסית שגור" (צילום: Itzick Biran)

ועדיין, ישבנו שם יחד, צפינו בהצגה שבחלקים ממנה רציתי להסיט מבט ולא להיחשף לאלימות הזו, ובחלקים אחרים פשוט תהיתי מה אני עושה כשאני יושב פה, כשהחיים שלי מרוחקים כל כך. מה אני מחפש פה? מה החברים שלי מחפשים פה? מה אנחנו מוצאים פה?

ליהונתן יש סיפור חיים "לא שגרתי" במידה, אבל הוא גם דוגמה לסיפור יחסית שגור. כל כך הרבה נערים צעירים מיישובים "ערכיים", מוצאים את עצמם בודדים לחלוטין, בלי אדם אחד לדבר אתו על הרגשות שלהם. חלקם גם לפעמים מהם מגיעים לתל אביב, ה-תל אביב, העיר הגדולה, בה אפשר לעשות הכול. אפשר להמציא את עצמך מחדש ואפשר למצוא את החבר הראשון שלך ואפשר להיכנס למעגל חברים שלם בלי שאף אחד ביישוב שלך יידע מזה. עם האפשרות התמידית לעלות על אוטובוס ולחזור ל"חיים הרגילים". עם היכולת לנהל חיים שלמים בפלאפון שאתה מחזיק, כשאתה יושב ליד משפחה שחושבת שחזרת בדיוק ממפגש עם חברים מהישיבה התיכונית. עם הצורך לחשוב ללא הפסקה: מתי יעלו עליי. אפשר גם להגיע ולהיאבד בעיר הגדולה, במקום שלא ממש מכירים אותך. וגם אם מכירים אותך: זה אותך אחר, לפעמים אפילו בשם אחר, בכינוי שמקצר שמות ארוכים כמו "יהונתן" לאיזה ג'וני מתגלגל כזה. לראות את יהונתן בהצגה מבולבל, כועס, לא בטוח, היה לראות ייצוג מסוים, הדהוד לחוויית חיים קודמת.

אבל המחשבה הזאת לא הייתה מספיקה בשבילי. החוויה של ההצגה הייתה שונה מאשר צפייה בייצוג פשוט. גם אני וגם חברים מסביבי סיימנו לראות המחשה של הומופוביה וכאב, וסיימנו אותה דווקא מחוזקים, מלאי כוח. למה שיהיה לה אפקט כזה עלינו?

החיים בעולם מלאים בשברירי הומופוביה, בשאריות של אלימות, באפליה חסרת טעם ומשעממת. וככל שהפכתי בזה, ככה ההליכה להצגה נדמתה לי כטקס. והבנתי שלפעמים טוב לנו להיחשף לאלימות הזאת בצורה מוקצנת יותר. לראות אותה מוקצנת מאפשר לנו לכעוס. זה לא הגיוני שהיה פיגוע כזה וזה לא סביר שמעולם לא פענחו אותו, וזה לא אנושי שבני נוער שירו בהם יום קודם היו צריכים להתמודד עם הוצאה אלימה מהארון יום אחר כך. אפליה משעממת זה אחר, אני לא אכתוב אצא להפגנה בגלל שמספר בתי הכנסת שאני אוכל ללכת אליהם בעתיד ספורים כל כך, אני לא אתן לעצמי להרגיש את האש שאני מרגיש בבטן כשאני ראיתי את ההצגה הזאת. עכשיו אפשר, עכשיו זה מספיק, עכשיו זה מוצדק.

ואולי הכעס הזה עכשיו הוא גם מתאים, אולי בעבר לא יכולתי להחזיק אותו. כלומר: עכשיו אני בתל אביב, עכשיו התבגרתי בכמה שנים, עכשיו הומופוביה של רבנים כבר לא יכולה לפגוע בי, עכשיו אני יכול לצחוק או לגלגל עיניים. הימים בהם זה לא היו ככה נשארו בעבר, עכשיו הרהורים על טיפולי המרה, או ההתלבטות האם אוכל לגור בבית אחרי היציאה מהארון, או התפילה לקום בבוקר ולמצוא פתרון קסם כלשהו הם לא חלק ממציאות החיים שלי. עכשיו כל הדברים האלה מקוטלגים בעבר הרחוק יחד עם עוד כל מני הרגלים של מתבגר. עכשיו אפשר לכעוס כשאני יודע שאני יכול לפעול בעולם.

וכנראה, כנראה שזה טוב לראות שנאה כהצגה, כמשהו שקרה בעבר ובמקום אחר, וכמשהו שאתה יכול לעזוב אותו אחרי שעה וחצי. אני משער שהחלק שהמשיך להטריד אותי ככל שהזמן עבר, זה שאני לא ממש יכול לדבר על מה שראיתי כהיסטוריה. אתם יודעים, יש די הרבה יהונתנים שחיים בקהילות דתיות בכל רחבי הארץ, כאלה שתהליך ההתבגרות שלהם עובר דרך בושה ובלבול עמוק ושנאה עצמית ולפעמים גם טיפולים שמשחיתים את הנפש. לשמחתי, לפעמים הם לא נשארים לבד.
אני מקווה שיש כמה נערות ונערים שהגיעו ביום חמישי בערב להצגה עם חברים שהם פגשו באיגי או בבית הפתוח או סתם בתל אביב, אחרי נסיעה די ארוכה באוטובוס וכנראה גם כמה שקרים שהוחלפו בבית לפני היציאה. כנראה שהיה כלול גם חיפוש אינטנסיבי באפליקציות ניווט, ואולי גם מעבר במסעדה לא כשרה שדרשה מהם להבין אם הם אומרים שהם לא רעבים, או שזה לא מתאים להם או שאולי הם דווקא רוצים לנסות. ביציאה מההצגה הם כנראה נסעו לכיוון הסנטר כי מי יודע בגיל 17 ודתי איפה אמורים להיות, או אולי הם מיהרו להספיק להגיע לאוטובוס האחרון מתל אביב.

אם הם הגיעו, אני מקווה שההצגה הייתה להם נחמה. אני יודע טוב יותר מכדי לחשוב שיש  אפשרות להציל אותם, אבל אנחנו יכולים להיות להם גב. אני מקווה שהם שמו לב לאנשים שישבו בקהל, לאנשים שעמדו על הבמה, והתוו בגוף שלהם אמירה פשוטה: העולם הזה יכול להכאיב מאוד, אבל אנחנו מנסים שיהיה אחרת.

המחזה עולה בימים אלה בתיאטרון הבימה, בבימוי משה קפטן ובכיכוב, בין היתר, של עמית רהב, אורלי זילברשץ ודניאל ליטמן.

אמתי מינצר הוא רכז המדריכים בקבוצות הדתיות של איגי, וסטודנט באוניברסיטת תל אביב.

סדרת ארון הקודש

"ארון הקודש”
היא סדרת רשת דוקומנטרית שיצרה הבמאית וחברת הקהילה מורן נקר, על להט”בים דתיים שתעלה בתאגיד השידור הציבורי “כאן”. כל פרק מתמקד בדמות, זוג או משפחה בשלב אחר בחיים. הקרנת הסדרה מביאה תיעוד אינטימי של אנשים המתמודדים עם המפגש בין נטיה מינית וזהות מגדרית ובין אמונה ואורח חיים דתי, דרך רגעים משמעותיים וטקסים דתיים, משפחתיים וזוגיים.

קרא עוד »

עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר

עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר, ואיננו מסוגלים עוד לחשות. מחזיקנא טיבותא לרב בני לאו שנענה לדברי הרב יובל שרלו וכתב הצעה לחיי משפחה להט"ב בקהילה הדתית (קישור בתגובה הראשונה), ונגע בנקודות רבות ומגוונות. אחרי שהנושא צף מול תלמידים שלי, באתי להגיב לחלק מדבריו, ולהשלים בחלק ממה שנראה בעיני. אשמח לתגובות.

קרא עוד »

מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל

א"מ;ל"ק: תלמידי ישיבות נדרשו לחלוק מגורים עם חייל בעל הרכב כרומוזומלי שונה משלהם, באופן שאין בו שום בעיה הלכתית. וייאנחו החיילים מן הטרלול הפרוגרסיבי, ותעל שוועתם אליי, והנה באתי בדברים האלה.

קרא עוד »

"חבל שלא הצלחת להתאבד."

"חבל שלא הצלחת להתאבד."
אלו המילים האחרונות שאבא שלי אמר לי מאז שיצאתי בפניו מהארון בתור טרנסית. את אותו הלילה לא העברתי בבית.

קרא עוד »

שתפו את המאמר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.