"למה דווקא ירושלים? סתם להכעיס?", "גייז כבר בכל מקום, בשביל מה מצעד?", ו"למה להוציא את חדר המיטות החוצה?" היו האמירות ששמעתי שגרמו לי להתניע את הרכב ולנסוע מחיפה עד לבירה כדי להזיע פה בחום של יוני.

אנחנו בכל מקום. תמיד היינו. אנחנו החברים שלכם, אנחנו האחים שלכם, אנחנו הילדים שלכם. במשך שנים פחדנו להשמיע קול. הסתרנו, שיקרנו, בגדנו, התאבדנו, כדי "להימנע מקונפליקטים מיותרים". כדי לא להכעיס את הקיצוניים. די.

דגל הגאווה הוא לא התרסה. הוא לא חדר מיטות. הוא לא שאלה של עם זיתים-בלי זיתים, כן ביבי-לא ביבי, מה דעתך על כוסברה. הוא לא אמור להיות דילמה. הוא קריאה, זעקה לסובלנות וקבלה של האחר. להכיר בכך שנפלאות דרכי השם – וכן, לא כולם נבראו הטרוסקסואליים (או סיסג'נדרים). זה הכל.

אני מודה לעיריות כמו תל אביב, כפר סבא, רמת השרון ועוד ועוד שמקיימות מצעדים (ועושות עוד הרבה) כדי לעזור ללהט"בים, באמת תודה, אבל זה לא מספיק. לא שיש לי משהו נגד מסיבות והפנינגים, אבל אני באתי למחות.

למחות על זה שעדיין אסור לי להקים משפחה. בשביל להתחתן צריך להשתמש בפרצה בחוק – לטוס לחו"ל, להירשם שם, לחזור לפה ואז לנצל את העובדה שהמדינה נאלצת לציית לחו"ל.

למחות על כך שחוק אימוץ ילדים מכיר רק ב"איש ואשתו", והמדינה עוד הוסיפה ב-2017 שאימוץ ע"י זוגות חד-מיניים "עלול להעמיס מטען על הילד" (על עבריינים עם קלון אגב אין הגבלות אם תהיתם). גם פונדקאות שמותרת (ומסובסדת) לכל זוג הטרו או אישה יחידנית, אסורה בחוק לכמותנו.

את ההחלטות האלה לא קיבלו בתל אביב או גבעתיים. קיבלו אותן פה בירושלים. כאן בירת המדינה שלנו. כאן המחוקקים. (וגם כאן יש עוד המוני להט"בים כלואים בארון – בכל המגזרים).

שמחתי שהצעדה אתמול הייתה נעימה, צנועה, מכבדת, מלאה מלאה בכיפות ובכיסויי ראש, ושילבה שירי הוקרה להשם לצד שירי נועה קירל ומרגי (כמו כל חתונה ממוצעת במגזר). גם הצועדים הבינו את קדושת המקום. התועבות היחידות שהיו כאן הם ארגונים שאין דבר בפיהם מלבד שנאת אחים. שמחתי לא לראות אותם אתמול.

רק תנו לנו להיות חופשיים, כמוכם, בארצנו. ארץ ציון וירושלים.

בתקווה שלשנה הבאה בירושלים – כבר לא נצטרך למחות.

#דעה | Gal Elfer | גל אלפר