וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל; וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם–שִׁבְעַת יָמִים… בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. (ויקרא כ"ג, מ'-מ"ב)
חמש פרשיות המועדים כנגד חמש תרעומות האדם
פרשייה זו היא החמישית בפרשיות המועדים המצויינים בספר ויקרא. אומר בעל "מי השילוח" (הרבי מאיזביצא, מי השילוח, פרשת אמור) שחמש פרשיות אלו הן כנגד חמש הפרשיות הקודמות להן והמציינות את חמשת מיני התרעומת שיכולים להמצא בלב האדם על מידותיו של הקב"ה. מול התרעומת על המיתה וההעדר אשר בליבו של מי שמת לו שארו הקרוב (ויקרא כ"א, א') מעמיד הכתוב את פרשיית הפסח (שם כ"ג, ה') שהוא תחילת ההארה והחיים שהקב"ה נותן לישראל. מול התרעומת אשר בליבו של בעל מום שנמנעת ממנו עבודה היקרה לליבו כל כך (ויקרא כ"א, י"ז) מעמיד הכתוב את פרשיית שבועות ונותן תקווה לאדם כי כמו שבעת מתן תורה נרפאו כל בעלי מומין כך ירפאו ה'. מול התרעומת שיש לכהן אשר נטמא (ויקרא כב', ג') ולכל אדם אשר צועק חמס ועצוב על כך שלא באשמתו נמנעת ממנו הגישה לעבודת ה', מעמיד הכתוב את פרשיית ראש השנה (שם כ"ג, כ"ג) ואת תקיעות השופר המונעות שמועות העלולות לגרום לעצב אצל האדם מלהגיע לאוזנו. הפרשיה הרביעית מתייחסת למומים המצויים בקורבנות (ויקרא כ"ב, כ') ולתרעומת שיש לאדם שנמנע ממנו לעבוד את הש"י על אף שהנחיל הקב"ה טוב ורכוש. מול פרשה זו ניצבת פרשיית יום הכיפורים (שם, כ"ג, כ"ז) בו נמנע האדם מטוב העולם הזה כדי לקיים את רצון ה'. התרעומת החמישית היא זו שיש לאדם על חוסר הביטחון בעתיד, כפי שבא לידי ביטוי באיסור להותיר מזבח התודה למחרת (ויקרא כ"ב, כ"ט), המכריח את האדם המודה על העבר להיות כל הזמן בתפילה ובמורא מאין ימצא לחמו למחרת. מול תרעומת זו מעמיד הכתוב את פרשיית חג הסוכות (שם, כ"ג, ל"ד) הקרוי "זמן שמחתנו" בה משמש הש"י את האדם בהבטחתו שלא יעזבנו ויגן ויקיף אותו, כפי שהסוכה מקיפה את האדם.
לא רק נטילת לולב – אסור לשכוח את המינים המוחלשים
אך מלבד הסוכה מחוייב האדם בנטילת ארבע מינים. כולנו מכירים את המדרש בויקרא רבא המצמיד טיפוס בן אדם שונה לכל אחד מהמינים "מה אתרוג זה שיש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים" (ויקרא רבא, ל') וגו'. אני לא אוהבת את המדרש הזה היוצר היררכיה בין מינים וא/נשים. די אם נראה את תילי ההלכות הקשורות לאתרוג ולולב לעומת מיעוט ההלכות המתייחסות להדס ובטח לערבה. בהמשכו של אותו מדרש מוצמדים לכל אחד מהמינים אברי גוף שונים: ללולב – עמוד השדרה, לערבה –הפה, להדס – העין ולאתרוג – הלב. הרב אנדרו סאקס (Rabbi Andrew Sacks) מציע פרשנות מודרנית יותר. הלולב – סמל פאלי מובהק – מסמל את הגבר, והאתרוג הוא סימן מובהק לפטמה הנשית. אבל גם הוא מתייחס רק לשני מגדרים, קבועים ודיכוטומיים. כמו בין ארבעת המינים כך גם בקהילה שלנו המורכבת מלפחות שש אותיות – להטבא"ק*, המייצגות נטיות מיניות וזהויות מגדריות שונות יש כאלה ש"נחשבים יותר". שוב ושוב אנו רואים איך מתעלמים מהמינים הצנועים יותר, אלה שמספרם מועט יותר, אלה הקוצניים יותר, אלה שזהותם המינית אינה מתיישבת יפה עם התמונה החלקה ומשובבת העין אותה מנסים המינים האחרים להציג כלפי חוץ. שוב ושוב אנו רואים איך אותם מינים מודרים מצמתי קבלת ההחלטות, מושתקים, מועלמים בצילם של מינים גבוהים יותר או ריחניים יותר, אם בכלל הם זוכים לעמוד בקרבתם.
המדרש בויקרא רבא ממשיך ואומר כי רק "כשהן עשויין אגודה אחת" מתעלה הקב"ה. רק כאשר אותם איברים עובדים יחד הגוף ממשיך לחיות. ללא כל המינים לא מתקיימת המצווה. ללא ה-ק' וה-א' ה"קהילה" אינה קהילה. היא לא קהילה גם ללא ה-ב' וה-ט', ה-ה' וה-ל'. רק כאשר כל הקולות שבקהילה נשמעים יש לה קיום מוסרי. רק כאשר תהיה היא מאוגדת היא תתעלה. קולם של "הטמאים" חייב להישמע. אסור להרחיק את "בעלי המום", אשר בגלל חוקי החברה הקובעים מה יאה נמנע מהם להשתתף בעבודת החינוך הקהילתית. אסור שצעקתם תורחק מעין הציבור. הסוכה, הבית הזמני, מזכירה לנו כמה ארעי כאן קיומם של כולנו. כמה שברירי הוא קיומה של הקהילה הלהטבא"קית. מצד שני, הסוכות מזמינות את כולם פנימה, לא רק את היהודים, כפי שכותב הנביא זכריה. לא רק ה"נבחרים" מוזמנים, אלא כולם. הסוכות שוברות גבולות ומפייסות בין עמים ובין בני אדם לטבע, כפי שהיטיב לתאר הרב סטיב גרינברג בשיחה קצרה על החג. הן מציעות איחוד בין כל המינים והמגדרים המרכיבים את הקהילה. יהי רצון שבסוכות הזה, נשב יחד, מוגנים, מפוייסים, שמחים ומאוחדים.
