לפני כמה שנים, באיזו השתלמות צוות של אולפנה ידועה, שאלה אותי מחנכת י"ב – "התלמידות שלי שאלו אותי אם אני והאיש שלי הצלחנו לשמור נגיעה עד החתונה, והתלבטתי בין להגיד להן את האידיאל שלאורו אני מחנכת אותן או להגיד להן את האמת?"

בחדר התפתח דיון סוער מה עדיף – חלק מהמורות אמרו שיושר וכנות הן הבסיס לכל תהליך חינוכי, וחלק אמרו שתשובה כזו תתן לבנות לגיטימציה לעבור על ההלכה. היו שחשבו שדוגמא אישית היא הדבר הכי חשוב בחינוך, ולכן מותר קצת לעקם את המציאות כדי לשמור על המורה כמודל לחיקוי. כנגדן, היו בחדר קולות שטענו שדווקא מודל לא מושלם, יהיה רלבנטי הרבה יותר עבור הבנות, ולכן כדאי לומר את האמת הפשוטה.

בסוף הדיון הסוער, שאלה המנהלת איזו משתי הדעות נכונה לדעתי. "שתיהן שגויות" עניתי – כשתלמידה שואלת את המורה שלה שאלה אישית על המרחב הזוגי והמיני שלה, זו הזדמנות מצויינת ללמד אותה שיעור על אינטימיות ועל פרטיות. ההזדמנות החינוכית כאן, היא לא לדבר על האתגרים בשמירת הלכה (אם היא שואלת שאלה כזו, את זה היא כנראה מבינה…) אלא ללמד אותה שמה שאת עושה או לא עושה במרחב הזוגי האינטימי הוא דבר שלא חולקים עם אחרים, אפילו לא עם תלמידות אהובות, אפילו לא לשם אג'נדות נעלות וחשובות.

אפשר לדון בשאלה העקרונית, אפשר לבחון כל דיון תיאורטי וכל קונפליקט היפותטי, אבל לדון בציבור באופן שבו אדם פרטי או זוג ספציפי חי את ההוויה הזוגית-מינית שלו, בהקשר ההלכתי או בכל הקשר אחר, זה חילול הקודש. שום תועלת חינוכית, רוחנית או חברתית לא צומחת מהרכילות המקודשת הזו. רק נזק.

#דעה | הרב אילעאי עופרן