אפטר פורים עצוב לנו ;(
זאת השנה הראשונה שהגעתי למסיבת פורים המדוברת בנחלאות בירושלים.. מאות א.נשים צבעוניים שמחים ושמחות. זה גם ככה אירוע מציף, עוד יותר בערבוביה של המציאות המלחמתית ותקופת המילואים.
והשנה החלטתי שוב ללבוש את המכנס האדום הזוהר האהוב עליי. ה"פעם בשנה" שאני מרשה לעצמי.. ופורים זה הרי חג שמנרמל ושובר מוסכמות, להוציא באותנטיות את הפנימיות, להיות "הכי יפה כמו שאת". ובכן, גיליתי שלא.
בעודי פוסע בין ההמון, מסתבר שהמכנס שלי גבה תשומת לב רבה יותר משחשבתי..
הראשונה, לצד חברותיה, קראה לעברי בגיחוך: "כבר עברת צד תגיד? או שעדיין לא הבנת?!". קצת מופתע והמום, המשכתי הלאה. אולי לא הבנתי והיא ניסתה להתחיל איתי?..
בדיוק אז נער חב"דניק צעק לעברי: "הנחת תפילין היום?", ובגלל שהנחתי, ואפילו קראתי מגילה באותו הבוקר במניין חב"ד, סימנתי לא עם הראש וצעדתי קדימה. "אהה לא משנה, אתה הומו!" הוא הכריז כמבטל את קיומי.
והרגשתי כאילו הלכתי לאיבוד קצת יותר במרחב. בירושלים שלי, שלנו, זאת שעליה אמר דוד המלך בתהילים: "יְהִי־שָׁל֥וֹם בְּחֵילֵ֑ךְ שַׁ֝לְוָ֗ה בְּאַרְמְנוֹתָֽיִךְ". ואיפה שלום. ואיפה שלווה. ואיפה שמחה.
וכולי תפילה, ששנה הבאה נוכל לייצר מרחב בטוח מעט יותר. שיאפשר לכולנו, להיות ולשמוח, לזהור באדום ובכל הצבעים.
בשבוע שעבר השתתפתי, כבשנים האחרונות,
