אם המסע של בני הזוג בסרט הוא מורכב והפערים נראים בלתי אפשריים לגישור, בסיפור הפרטי של שפרבר (35) נדמה שהכול מסובך עוד יותר. לא פשוט להיות לסבית דתייה שחיה עם בת זוג חילונית ומחליטה להביא ילד לעולם. אבל נדמה שאחרי שנים ארוכות של התלבטויות ומאבקים פנימיים, הדברים מתחילים להתייצב אצלה. שפרבר מקיימת זוגיות ארוכת שנים, ארגון ´בת קול´ שהקימה מהווה היום קבוצת תמיכה לנשים שמתלבטות איך לגשר על הפער שבין הנטייה המינית לאמונה הדתית ולחיים החברתיים, והיא נמצאת כבר בחודש השמיני להריונה.

שפרבר נולדה וגדלה בירושלים בבית עתיר ילדים. אביה הוא הרב פרופ´ דניאל שפרבר, מרצה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן, חתן פרס ישראל ומי ששימש במשך שנים יו"ר המועצה הציבורית של החינוך הממלכתי-דתי. אמה חנה היא מטפלת זוגית.

את לימודי הקולנוע שלה סיימה שפרבר בשנת 95´, והתחילה לביים סרטים דוקומנטריים. סרטה הראשון ´אחותי בנצ'יה´ סיפר על הבת העשירית והאחרונה במשפחתה, ילדה עולה מאתיופיה ששפרבר הכירה במהלך השירות הלאומי, ושהוריה החליטו לאמץ כבת. סרטה הבא ליווה מפגש בין-דתי בקפריסין, בהשתתפות יהודים, נוצרים ומוסלמים. הכול היה אופטימי ומלא תקווה, ההתרגשות היתה גדולה, אלא שבמהלך עריכת הסרט פרצה האינתיפאדה השנייה והוא נראה פתאום רלוונטי פחות.

שפרבר המשיכה לצלם סרטים בעבור אחרים, אבל אז הגיעה תאונת אופנוע וניתוח שגרמו לה לקחת פסק זמן. היא התחילה ללמוד תסריטאות בבית הספר של עידית שחורי, ובמקביל עבדה כעוזרת אישית של יוסף סידר ב´מדורת השבט´. "מבחינתי זה היה בית ספר אדיר לקולנוע. מאז ועד היום סידר ואני חברים טובים. אם אני צריכה ייעוץ, אני פונה אליו."

'מדורת השבט' מהווה דוגמה טובה לקושי שבלהיות יוצר דתי, הקושי לנסות להגיד משהו על החברה שממנה אתה בא, ועדיין לקחת בה חלק. זה משהו שמטריד אותך?
"כשקראתי את כל התגובות על ´מדורת השבט´, הרגשתי את הפגיעה שאני חושבת שגם יוסי הרגיש. אבל הרגשתי גם שהסרט אומר משהו נכון על המגזר. כל מי שכמוני, קצת שונה, מכיר את התחושה הזו. בסצנה הראשונה מוצגת ועדת קבלה, ששואלת ´עם איזה אנשים הייתם רוצים לחיות ביישוב´ – וכולם אומרים ´עם אנשים כמונו´. אלה באמת הפנים הפחות יפות של העולם הדתי, שצריך בו ליישר קו ולהיות כמו כולם, אחרת אתה חריג."

שפרבר הרגישה חריגה מגיל צעיר, גם אם לא ידעה בדיוק איפה למקם את עצמה. "מיניות היא עניין לא מדובר. זה משהו שמצאתי משותף להרבה לסביות דתיות, שהרגישו שונות אבל לא ידעו למה". כשעניין הנטייה המינית כבר היה ברור לה, ההתלבטויות רק גברו. "עברתי תקופה מיוסרת, מתוך ידיעה ברורה שצריך לצאת מזה. היתה לי אז חברה, ולא שיתפנו איש, חוץ ממורה אחת."

ובהמשך, איך המשפחה קיבלה את זה?
"האחים מההתחלה היו מדהימים ותמכו, אם כי לחלקם זה היה קשה. אני חושבת שהקושי של ההורים קשור לפחד שיהיו לי חיים לא טובים ואומללים בשולי החברה. אמא שלי ביקשה בשלבים הראשונים שלא יידעו עד שהאחים יגדלו, כדי שזה לא יפגע להם בשידוכים, אבל די מהר זה עבר לה. לבחור שאיתו אחותי החרדית התחתנה אחרי ארבע פגישות, היא סיפרה ולדבריה התגובה שלו היתה יפה."

חשבת על האפשרות לא להיות שייכת למועדון שלא רוצה אותך?
"זה קונפליקט קשה. אבל הזהות הדתית היא משהו שקשה לוותר עליו; אני לא יכולה לוותר על חלק מהזהות בשביל חלק אחר. את הילדים שלי אלמד להיות דתיים, אבל אני לא יודעת לגבי המסגרות. אולי זרם דתי-חילוני יכול להתאים."

המצב בחברה הדתית היום שונה מבעבר?
"הרעש התקשורתי הוא ההצלחה שלנו. מבחינתי, לפני עשר שנים לא היתה עוד לסבית בעולם. בלילה חיפשתי בספרייה של אבא שלי התייחסות לזה, ולא היה כלום. האינטרנט יצר שינוי גדול, איפשר לשאול רבנים באופן אנונימי, ופתאום השאלות עלו. ברגע שזה נכתב, את יודעת שאת לא לבד. יש רבנים רגישים, שאמנם לא מתירים את העניין, אבל אוסרים על בחור להתחתן עם אשה בלי לספר לה על הנטייה שלו. אם היו פסקי הלכה כאלה בעבר, הייתי יודעת שיש עוד אנשים שמתמודדים עם השאלות."

כתבתו של שי צלר. מתוך אתר מקור ראשון, פורסם בכ"ב בתמוז התשס"ח (25.7.08)