אני מקבל את הרושם שאנחנו מהווים קול ללהט"בים חרדים. חלק מזה מבוסס על תחושות בטן והיגיון וחלק על חצאי משפטים ששמעתי מעוברי אורח | #תובנות_מכיכר_ציון

בזמן שיא הבלגן לקראת סוף הערב, בעשר וחצי בערך, עברו הרבה אנשים לידי כדי לחזק אותי ולומר לי לא להוריד את הכיפה אף פעם, להמשיך להיות גאה במי שאני ולא להקשיב למה שנזרק כלפיי.
אוריה בן ברית, חבר ועד לשעבר ומייסד שותף של הקשת הסרוגה משתף על פרויקט 'נקודת מפגש', פרויקט שיח והסברה בכיכר ציון בירושלים שנוסד בעקבות רצח שירה בנקי ז"ל

אז מה היה לנו אתמול בכיכר ציון?

התחיל שקט ונגמר בפיצוץ, אבל היה חשוב כתמיד.

• מבקשים ממני באופן עקבי להוריד את הכיפה. יש לא מעט אנשים שחושבים שיש להם מונופול על מה היא היהדות, מה התורה אומרת ואיך אמור להתנהג אדם דתי. חלק מהאנשים האלה אפילו לא מסוגלים לנמק משפט כמו "זה נגד התורה" ולהיכנס אתי לדיונים מעמיקים יותר כי פשוט אין להם את הידע הזה והם מתבססים נטו על אקסיומות ורתיעה כללית שמתחבאת מאחורי טיעונים דתיים. לא משנה שיש לי מה לענות להם, הם לא רוצים לשמוע. לא מעניין אותם שאני אומר להם שהדגל לא "מסמל משכב זכר" כמו שהם אומרים אלא מסמל אהבה אחרת. הם מבחינתם רק רואים אקטים מיניים מול הפנים שלהם. לאחד מהם שאמר לי להוריד את הכיפה כי זה לא הולך ביחד, אמרתי "אני משכב זכר?" כדי להעביר לו את המסר שאני בן אדם ואי אפשר לצמצם אותי לאקט כזה או אחר שאפשר לדון עליו בנפרד.

• אנשים חושבים שאיסורים מיניים חמורים יותר מכל מצווה אחרת. ולא היא כמובן – זו היא אחת ההוכחות המוחצות לכך שמה שמניע את ההתנגדות זה לא היהדות אלא להט"בופוביה ובורות. דיברו אליי אתמול בשפה מלוכלכת מאוד, אפילו יחסית לכיכר ציון ולנוער להב"ה עם תסביכי גבריות. תיארו לי אקטים מיניים בצורה גרפית מאוד כאילו כדי לשאול אם זה מה שאני "אוהב" או שמה אני בטוח אגיב אם בר רפאלי תעמוד מולי. לרוב אני מתעלם מאנשים שבוחרים בסגנון הזה. מה שמוביל לסעיף הבא.

• אני מתגמל את האנשים שבוחרים בסגנון דיבור מכבד ותרבותי. פשוט מאוד, אליהם אני מפנה את תשומת הלב שלי ומהשאר אני מתעלם או עונה תשובה קצרה ומה שמדהים הוא שחלק קולטים את זה ומתאימים את הסגנון שלהם אם הם באמת רוצים לדבר ולא רק לירוק דברים וללכת.

• אני מקבל את הרושם שאנחנו מהווים קול ללהט"בים חרדים. חלק מזה מבוסס על תחושות בטן והיגיון וחלק על חצאי משפטים ששמעתי מעוברי אורח. רק אתמול, היה בחור חרדי צעיר חמוד מאוד שעבר עם חבר ושאל מה אנחנו עושים שם בחיוך והמשיך ללכת. לאחר מכן הוא חזר לבד ואמר לנו בחיוך ממתיק סוד שהוא מחזיק לנו אצבעות. בחור חרדי אחר שקיים אתי דיון בזמן שאחרים המטירו כל מיני אמירות רמז במשפט הראשון שלו ש"הקהילה לא זרה לו" או משהו דומה עם חצי חיוך. בהמשך הסברתי לו דברים מהפן הדתי שחידשו לו (שניים שישנים תחת טלית אחת נפסק שמותר ועוד) ובסוף הערב היה לי חשוב להמשיך בתגמול הסגנון שלו ליד האחרים – נפרדתי רק ממנו, לחצתי לו את היד ואיחלתי לו שבת שלום והוא ביקש ממני לחשוב על מה שהוא אמר. מקווה שהוא יחזור.

• בזמן שיא הבלגן לקראת סוף הערב, בעשר וחצי בערך, עברו הרבה אנשים לידי כדי לחזק אותי ולומר לי לא להוריד את הכיפה אף פעם, להמשיך להיות גאה במי שאני ולא להקשיב למה שנזרק כלפיי. היה חבר דתי מהצבא שלא התראינו מאז שעצר להגיד שלום ולחזק, היו כל מיני להט"בים דתיים ושלא שעצרו לומר שלום וחיזקו (נגיד יאיר וחיים המתוקים כאן בתמונה) וכל כך הרבה בני נוער שהיה להם חשוב לגשת אליי בשקט או בקול ולומר לי כל הכבוד. זה מדהים וכיף לא להרגיש לבד ברגעים האלה 🙂 אפילו בזמן שהצטלמתי לעוד אחת מהתמונות הרבות שאנשים מבקשים להצטלם אליהן ומישהו מהצד אמר לי "מה אתה מחייך?" היה תענוג להרחיב את החיוך על אפו ועל חמתו ופשוט להמשיך בשלי.

• If you want to talk – talk, don't shoot – זו הגרסה שלי לציטוט המפורסם. אם אתה רוצה לדבר – בכיף, רק תן לי להגיב. היה בחור שפשוט לא נתן לי להשחיל מילה. בהתחלה הוא הטעה אותי לחשוב שמעניין אותו מה יש לי לומר, אבל כנראה הוא קלט שאני לא איעלם ואתמוסס מהדברים שלו אלא שאפילו יש לי מה לענות אז זה הלחיץ אותו והוא נאטם. הפסד שלו. לצערי היו גם מי ש"בעדנו" שלא אפשרו שיח תרבותי ולכן בסוף הכל התפוצץ והיינו צריכים להתקפל. כשאין אפשרות לדבר ורק צועקים ומקללים, לא יוצא מזה שום דבר טוב.

• אתמול במיוחד היה כאוטי. כמה שיחות במקביל, נאצות וברכות בו בעת, להספיק לדבר עם כל מי שראוי לדבר איתו ולדעת להתעלם מהאנשים שצריך להתעלם – בלגן שלם. מרחב ציבורי של חופש ביטוי במלוא תפארתו, לטוב ולרע.

אין פה מקום לבלבול מדובר בביריונות

בתור טרנסית בעצמי, שלמדה במוסדות דתיים, אין פה מקום לבלבול מדובר בביריונות. מדובר פה בקריאה לחרם. חרם וכעס שמופנה כלפי ילד שהדבר היחיד שהוא עשה לא נכון הוא להיות שונה. מדובר בתנועת נפש אלימה ואינפנטילית של כעס על האחר והשונה רק משום היותו שונה שכאשר היא נעישת בידי מבוגרים קל וחומר בעלי כוח פובלציסטי היא רצחנית. מדובר בהמון זועם שמשתלח בילד כי מה? כי הוא נולד אחרת?

קרא עוד »

מאז שאני זוכר את עצמי, היה לי יותר נוח לכתוב ביד שמאל

מאז שאני זוכר את עצמי, היה לי יותר נוח לכתוב ביד שמאל. זה אף פעם לא היה עניין גדול מבחינתי, פשוט בגיל מסוים הבנתי שקוראים לזה להיות שמאלי, ושרוב בני האדם משתמשים ביד ימין.

קרא עוד »

שתפו את המאמר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *