לפני שבועיים בערך התקשרה אלי אמא דתית, מבית-הכנסת 'שלנו', ובשיחה ארוכה הודתה בפניי שכבר כמה שנים היא נמנעת ללכת לתפילות.
הבן שלה הומו.
הוא מזמן לא בארון.
אבל היא כן.
והיא מתביישת מאד.
מה יגידו. איך יקבלו את זה 'בקהילה'. מה יחשבו עליהם.
.
בשוהם!
.
סיימתי לחבק אותה טלפונית, להשיב לה כל מה שאפשר להשיב (בעיקר אמרתי לה 'תראי, בבית-כנסת שלנו, כולל זה על יד, אני בעצמי מכירה יותר מעשר משפחות… שהילדים שלהם מחוץ לארון, וגם ההורים).
לא היה לה מושג.
היא לא ברשתות החברתיות.
יש אנשים כאלה. זה תמיד מפתיע אותי. שיש אנשים שיש להם חיים אמיתיים.
.
הלב שלי התכווץ.
היא תהיה בסדר. הם יהיו בסדר. היא פנתה אלי כמו אל מיילדת בפתיחה של שש אצבעות. היא תגיע. נתתי לה מה שהיא בקשה. היא תמשיך. הם יהיו בסדר.
.
אני אחר-כך עוד הרהרתי בזה המון.
איך זה יכול להיות?
בשוהם!
שהורים חיים שנים בארון בגלל בושה.
.
היא ידעה רק על אחד הבנים שלי.
הרגשתי שכשאני אומרת לה בעליצות שמדובר בשניים, שאת שניהם היא מכירה, היא מתיישבת על כסא עם חלושס. רק מעצם זה שאני אומרת את זה בקלילות ושמחה.
.
הטרידה אותי מאד התחושה הזאת שהורים מסתובבים בתחושת בושה עמוקה. את הילד הם מקבלים לגמרי, אוהבים אותו, אין שם בעיה. אבל הם בארון. היא לא הולכת לבית-כנסת מרוב בושה. פחד. חרדה. של מה יגידו.
שיתרחקו מהם.
שיסובבו להם גב.
איך זה יכול להיות שהיא לא יודעת כמה הרבה משפחות להטב יש לנו בבית-כנסת. ובבית-כנסת שעל ידנו. ובכל בתי הכנסת פה. בלי לחשוב יותר מדי אני מכירה בכל בית-כנסת כמה. ואם אני מתאמצת אני נזכרת בעוד.
.
בכנות, הייתי מבואסת. שכנראה אני לא עושה מספיק בשביל ליידע הורים בסביבה הקרובה שלי שהם לא לבד.
מה עוד אני יכולה לעשות?
יש לי דגל גאווה ענק בבית שרק מחכה להיתלות.
צריכה לחשוב גם על רעיונות אחרים.
לא יכול להיות מצב שבשוהם, שתי דקות מהבית שלי, ברחוב שבו כל בית שלישי הוא משפחה דתית, וכל בית שלישי של משפחה דתית יש ילד הומו אחד לפחות (באמת, אני (כמעט) לא מגזימה) והקהילה הדתית פה שופעת ילדים להטבים – שיהיה הורה אחד שמתבייש בילד שלו, רק כי הוא לא יודע שההורה על ידו בבית-כנסת גם הוא הורה של לסבית. או הומו. או טרנס. או בי.
לא יכול להיות.
.
בעשרים וארבע שעות האחרונות יש גילויים מרגשים של 'היה לא תהיה'. ראשי ערים, מנהלי מחלקות חינוך, יו"רים של הבית הפתוח – מפרסמים אורות
אני רוצה לבקש שזה לא יישאר בתחומי הערים החזקות
שהלהטבים של ירושלים יאמצו את מצפה רמון
שתל-אביב תאמץ את שדרות
שרמת-גן את נתיבות
שנבדוק טוב טוב איפה יש גרעיני התנגדות משמעותיים למצעדי גאווה ונחשוב גם עליהם.
על הילדים ועל ההורים
.
אני חוסכת לדלק לקיץ.
כמובן שאגיע למצעד בירושלים.
אבל אגיע גם למצפה רמון ובארשבע ונתיבות
ושדרות.
חייבים מצעד בשדרות.
ובמצפה רמון.
חייבים.
.
בשוהם יש הכל. מצעדים. ומחלקה מיוחדת במועצה. ופעילויות. וכל מה שצריך.
אני רוצה ששוהם גם תאמץ יישוב אחר.
וכשהיא מודיעה שהיה-לא-תהיה אצלה – שמייד תמצא יישוב שאם הוא ירצה – גם ניתן להם את ההיה-לא-תהיה שלהם.
שכולם יוכלו לוותר על התקציב של מעוז. לא רק המקומות החזקים.
כולם.
בזה ניבחן.
אז אני בהחלט אתרום לבית הפתוח (יונתן, שומע?) אבל אני רוצה לדעת איפה עוד אנחנו צועדים בקיץ חוץ מירושלים.
חוץ מכל המקומות ששם זה כבר קל.
איפה אנחנו מתאמצים?
.
אני בינתיים אנסה בכוחות עצמי לתלות פה את דגל הגאווה ככה שכל ילד שעובר על יד הבית וכל הורה של ילד שיילך לתפילה בשבת יראה שהוא לא לבד.
בשוהם!
.
הולך להיות קיץ של השמחות. אני מרגישה את זה.

יעל משאלי