נתנאל אזולאי
גיל 13.
קצת לפני העלייה לתורה, מצאתי עצמי, נער עם לחיים אדומות שמתרגש מפוסטרים של בנים וחושב על אביתר מט׳-3, יושב בחדר של הרב ואחרי שאזרתי אומץ כמו צעד שהוא בין חיים למוות, סיפרתי לרב שלי שאני אוהב בנים. האם זה טבעי? ואני זוכר את זה, שהוא הביט בי ואמר ש״זה לא אמיתי ורק מחשבות שווא ואי אפשר באמת לאהוב בנים, אתה לא רוצה למות לבד״.
אני זוכר את היום הזה טוב מאוד, כי הוא שרט לי את הלב. זוכר איך אבא שלי אסף אותי אחרי זה עם המונית שלו, ואיך נכנסתי וישבתי במושב האחורי כאילו הייתי לקוח זר, ורציתי שהוא ישאל אותי מי כיבה לי את הלב, איך היה אצל הרב, אבל אבא לא שאל. ברקע התנגן במונית ליאונרד כהן שאבא אהב, ״אנחנו מכוערים אבל יש לנו את המוזיקה״ הוא שר אז בשיר שלו ״צ׳לסי הוטל״.
כשחזרתי הביתה בכיתי הרבה. המילים של הרב ההוא היו דומות למילים בטיפולי המרה: ״אתה אף פעם לא תצליח לאהוב גבר באמת״. ובכיתי שעות, ובשבילי זאת הייתה פרידה מכל מה שחשבתי על אהבה, וחשבתי את עצמי למקולל.
עשרים שנה מאוחר יותר, והנה אני פה בירושלים, עיר הולדתי, יחד עם הבן שלי, אוליבר גבריאל. הבן שלי ושל דני, בעלי, גבר שהצלחתי לאהוב באמת. פנתה אליי בפייסבוק לפני חודש אישה נדירה בשם רותי והזמינה אותי להתפלל אצלם בבית הכנסת בירושלים אחרי שקראה פעם פוסט שלי. ״תבוא ותראה שיש לך מקום בהיכל שלנו, שיש אנשים טובים בישראל, שמקבלים, שאוהבים״. לא יכולתי לסרב. הערב הייתי שם בבית הכנסת עם אוליבר, ובירכו אותנו שם כאורחים. דמעתי, התרגשתי כל כך. כל התפילה הייתה עוצמתית, כל האנשים היפים שם. היה לנו מקום.
נזכרתי אז בנתנאל של גיל 13, בחדר של הרב. המילים כאן בבית הכנסת בירושלים עכשיו כיבו את המילים של הרב ההוא בחדר, שטפו אותן. איזה ניצחון.
כשיצאנו מבית הכנסת הערב, אבא שלי חיכה עם המונית שלו בחוץ. נכנסתי אליה והפעם התיישבתי מקדימה, ליד אבא, והבן שלי מאחור. הייתי מרוגש, נסער, הלב זז מצד לצד, וחיכיתי שזה יבוא. רציתי. התפללתי לזה. ואז זה קרה.
״איך היה?״ אבא שאל פתאום.
״סגרנו מעגל״, אמרתי לו אבל הוא לא הבין. ואבא נסע, ושמתי בטלפון את ליאונרד כהן ברקע ובכיתי שם כמו ילד כל הדרך הביתה.
#דעה | Netanel Azulay
