אני רפאל יהונתן, הומו דתי ואני אורתודוכס. איך? למה? שאלה מעניינת. פעם אמרתי שההגדרה הקולעת ביותר לאורתודוכס היא אדם שמאחוריו עומד אורתודוכס אחר וקורא לו רפורמי. מעבר לבדיחה עצמה על הרפורמופוביה הרבה שעומדת בבסיס הגישה האורתודוכסית האשכנזית, שבעצמה התפתחה רק כתגובה לרפורמה ועל הצורך לסמן כל הזמן אויב רפורמטור חדש, הרי שיש כאן אמת על טיבה של ההגדרה במובן הכללי והרחב שלה: אורתודוכס הוא כל מי שאינו רפורמי (או קונסרבטיבי לצורך העניין).
אמת - לא היתה תנועה אורתודוכסית בתימן, גם לא במרוקו או בעירק, אבל חכמי אותם מקומות חלקו כולם קווי יסוד כלליים משותפים ביחס לנצחיות התורה ולדרך פסיקת ההלכה. במשחקי המינוחים גם אי אפשר באמת להציג את הזהות המאחדת את כל הלא-רפורמים כ'הלכתיים', כי לאורך זמן התפתחו להן מערכות פסיקה קונסרבטיבית ורפורמית העומדות בפני עצמן. אז אלא אם כן נרצה להחזיר את השימוש במונחים 'רבניים' או ב'פרושים', הרי ש'אורתודוכסים', לא מדוייק ככל שיהיה, עושה את העבודה כשם כללי.
אסור גם להתעלם מהבעייתיות הרבה שיש בגישה האורתודוכסית החדשה שרווחת היום, שהיא אם כל הרפורמות, ממקובעותה האין סופית שסותרת יותר מכל את מסורת ההלכה והמחשבה הרבנית עצמה. על הצורמות שבין הסתירות הפנימיות שלה הצביע יהונתן במאמרו והן ממש קצה קצהו של הקרחון. אלא שמבעד לה עומד אותו תחום משותף לכל המסורות הרבניות שמגדיר אותם בנפרד מהזרמים שחרגו מהם.
מה אם כן מייחד שיח אורתודוכסי? מהי פסיקת הלכה אורתודוכסית?
בפשטות - זאת בחירה להיות שותף במשחק. גם להוביל מהלכים עצומים שישנו את פניו לעד, אבל גם לקבל בענווה את הכללים הפנימיים שלו ואת המגבלות שהמשחק מטיל עליך, שיח על תורה מתוך תורה. כבר הנוצרים הראשונים הגדירו אותנו בהגדרה לעומתית כ"סופרים", שהרי בעולמה של היהדות הרבנית הידע הוא מקור הכח והסמכות, היכולת להתבסס על מקורות קדומים ולהתחבר לשרשרת מסירת התורה. אבל מעבר לטיעונים היסטוריים ופילוסופיים מתוחכמים יש ב"טענה" האורתודוכסית מין הדברים היותר יסודיים שבהוויה הדתית שלנו - בקשת האובייקטיביות. חז"ל השתמשו בביטוי "ד' אמות של הלכה" ויותר משיש בו צמצום - יש בו הגדרה, מוחלטות. "אין לו לקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה" אותו תחום מוגדר שמים וארץ נושקים, אדם וא-לוהים נפגשים והחיים מקבלים משמעות. שם החידוש הוא עצם מעצמו ובשר מבשרו של הישן, שם "משלשלים את השמועה" עד משה - "משה קיבל תורה מסיני" והיא וכלליה ופרטותיה הם מה שיש לנו, היא גם הסיני שלנו, המפגש החי שלנו עם ההתגלות הא-לוהית בעולם.
כיהודי אורתודוכס המפגש הזה דורש ממני לעיתים גם ויתורים כואבים, בנושא הלהט"בי לדוגמא (וכאן הוא באמת רק דוגמא מיני רבות) אין (ואולי לא צריכה להיות) דרך להתיר את האיסור הפרטי של משכב זכר ואפילו במישורים שנמצאים כל הזמן בתנועה ובבירור - יש במקום הזה גם דוחק גדול והדרך הזאת ודאי ארוכה ומפרכת יותר. אבל בבחירה להישאר בשיח הזה יש גם שליחות ולקיחת אחריות גדולה מאין כמוה, אחריות על דבר ה' בעולם, לא על מנת להוכיח או לרצות אף אחד או אחת - למען שמו באהבה ובעצם - למען מי שאנחנו, עובדי ה'. היא גם דרישה לראות בתורה עצמה את מה שהיא - מקור חיים ומעיין בלתי נדלה.
הרב קוק פעם הרצה בפני תלמידיו ואמר "לחיים של יצירה אני קורא אתכם". הבחירה בדרך חיים אורתודוכסית דווקא כלהט"ב היא בחירה בחיים שהם יצירה והיא גם הבחירה האמיצה שלנו בחברותא ושל הקהילה הדתית הגאה בכלל, שומרי הלכה ואפילו שאינם, דתיים ושאינם - לאתגר שיח רב דורי, שראשיתו במתן תורה ושאין לו סוף ולהשפיע עליו מתוכו, לדרוש להיות חלק ממנו. ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר.
