המצעד התנהל בעצלתיים. פה ושם נשמעו קריאות, בלונים בצבעי הגאווה התבדרו ברוח וקבוצות של הומואים ולסביות צעדו בסך תחת עיניהם הפקוחות של מאות שוטרים. אולי בגלל האבטחה הכבדה היתה תחושה שהעסק איכשהו חסר נשמה. ואז, לפתע, הן אחזו אשה ביד רעותה ויצאו במחול וברגע אחד, כשחברות ארגון הלסביות הדתיות "בת קול" רקדו בסגנון הדוסי ושרו בקול ניחר "והעיקר לא לפחד כלל", התברר מעל לכל ספק: את יכולה לצאת מהארון, את יכולה לגור עם בת זוג ולעבור לתל אביב – אבל אֶת מורשת בני עקיבא, אי אפשר לעקור ממך.
פחות מחמש שנים אחרי הפריצה הגדולה מהארון של הלסביות הדתיות, שהתבטאה בהקמת ארגון ובהשתתפות במצעדי הגאווה, נראה כי הן לא מתכחשות לעיקר גדול בחינוך שלהן. יותר מבעבר, חברות בת קול מכריזות כיום על השתייכותן לציבור הדתי והן עושות זאת בדרך הברורה והטבעית שהן מכירות: הקמת בית בישראל. בתוך זמן קצר גדל מספרן של החברות בארגון מכמה בודדות ב-2004 ל-150 חברות רשומות ב-2008. כמחצית מהן חיות בזוגות ומצהירות באומר ובמעשה, על כוונתן לממש את זכותן לאמהות.
מימין לשמאל: בת עמי ואורית נוימאיר-פוטשניק, זהורית רביב ובת זוגה לימור קורן, דוברת וזיוה אופק עם בניהן אלון ואייל
הבייבי-בום בתנועת הלסביות הדתיות החל לפני כשנתיים ויש לו נוכחות חזקה. במיוחד כשכמה מהזוגות לא טרחו להמתין בין ילד לילד, אלא שתי בנות הזוג הרו בעת ובעונה אחת, וכך נוצרו זוגות של ילדים שגדלים כתאומים לא ביולוגיים. "אם בשבת משותפת שעשינו לפני שנתיים היו שלושה ילדים על הדשא, בשבת האחרונה היו עשרים ילדים", מתארת את השינוי חברת הארגון, זהורית רביב מתל אביב.
עתה, חמושות במשפחות משלהן, הן תובעות שהחברה הדתית תכיר בהן. רביב, גרושה שמגדלת את שני ילדים מנישואיה וחיה עם בת זוג שאינה דתית, אומרת ש"ברור שמחבקים אותנו בבתי הכנסת שוויוניים ליברליים כמו ´שירה חדשה´ בירושלים או ´יקר´ בתל אביב, אבל זה לא מספיק. כל עוד זה במסגרת המשפחה המצומצמת, כשאני באה כגרושה עם ילדים, אפשר להעלים עין. אני רוצה להרגיש בנוח ושלא יוקיעו אותי כשאני מבקרת עם בת זוגי וילדי בבית הכנסת השכונתי בירושלים, שבו אבא שלי משמש סמכות רוחנית".
"אין ספק שהתופעה הזו של הילדים נובעת מרצון להשתייך", אומרת אביגיל שפרבר, מייסדת בת קול. "מישהו אמר לי שהגולם קם על יוצרו, שחזרנו למודלים הישנים של החברה שלנו. יכול להיות שאנחנו מיישרות קו ואולי זה מתוך רצון לגרום נחת להורים. אבל אני חושבת שזה קורה גם מתוך אינסטינקט בסיסי שמתעורר בגיל שלנו. ובסופו של דבר, מי שיולדת הופכת למובילת שינוי בסביבה שלה".
שפרבר, בת 34, אשה מרשימה ורהוטה (הארגון מתאפיין בנשים כאלה), גדלה בקטמון הישנה בירושלים, התחנכה בתיכון הדתי "חורב" ולמדה קולנוע בבית הספר הדתי לקולנוע "מעלה". לפני עשר שנים יצאה מהארון, מזה שלוש שנים היא חיה עם בת זוג וכעת היא בהריון בחודש השביעי.
אביה, הרב דניאל שפרבר, פרופסור לתלמוד באוניברסיטת בר אילן, אישיות מוכרת בציבור הדתי שעמד שנים בראש החינוך הממלכתי דתי, ואמה חנה, יועצת זוגית במקצועה, מתייחסים לבת זוגה כאל בת משפחה. השתיים מוזמנות כזוג לכל אירוע משפחתי ואין לה ספק שהילד יתמקם בטבעיות בין הנכדים האחרים.
אך שפרבר אינה משלה את עצמה לחשוב שהפתיחות של משפחתה מייצגת את המציאות בחברה הדתית. "יש אצלנו חברות שגדלו בהתנחלות ובני המשפחה נידו את שתיהן", היא אומרת. "אבל מצד שני אני רואה באיזו קלות יחסית בנות 20 היום בחברה הדתית יוצאות מהארון. הן מודעות יותר והמשפחות שמעו על התופעה דרך האינטרנט, החשיפה התקשורתית, המצעד – כל אלה השפיעו ויצרו שינוי מלמטה".
היא סבורה שהשינוי החברתי וההלכתי יבוא בעקבות נשים כמוה ואחרות בבת קול, שהקימו משפחות. "ברגע שיש ילדים, פשוט אי אפשר לומר שלא יודעים. אם פעם בבית הכנסת של אבי היתה שאלה אם לאפשר לילד לא דתי לעלות לתורה, כיום השאלות משתנות. אנחנו גורמות לתיקון חברתי בעצם היותנו".
קדושת הנישואין
הורות חד-מינית לא היתה עניין מובן מאליו גם בקרב לסביות והומואים חילונים בארצות הברית ובישראל, ולזוגות נדרשו שנים להחליט על הצעד הזה. הלסביות הדתיות פשוט דילגו על שלב ההתחבטות. "זה חלום שכולנו גדלנו עליו – בעל, ילדים, חתונה ושמלה לבנה. פעם חשבנו שצריך לוותר על החלום, אבל נוכחנו שהוא אפשרי", אומרת שפרבר. "במידה רבה האמהות החד הוריות סללו לנו את הדרך עם ההתמודדות ההלכתית עם שימוש בתרומת זרע".
"בגיל 26 הבנו שאנחנו לסביות ושנישאר ביחד", מתארת את ההחלטה זיוה אופק, עורכת דין שחיה במושב כפר אוריה עם בת זוגה דוברת אופק. הן הכירו באולפנת כפר פינס בכפר סבא כשהיו בנות 14. "עד אז חשבנו שלסביות יש רק בהוליווד. אבל מרגע שהבנו, דוברת אמרה לי, ´שתדעי, אני על ילדים לא מוותרת´. היינו עדיין בארון. חצאיות ארוכות שרוולים והכל. רק אחרי כמה שנים, כשהיינו בהריון, שתינו באותו זמן, אמא שלי סיפרה למשפחה ולחברים שאני בהריון ושיש לי בת זוג. בסדר הזה. אבא שלי הבין שאנחנו זוג ושזה לא הולך להשתנות רק כשראה את ההורות המשותפת שלנו. זה קצת מצער שבשביל שיקבלו אותך את צריכה להיות אמא, אבל כך זה קורה. בכל מעלית שאת נכנסת אליה עם הילדים את יוצאת מהארון מחדש. במכולת, בקופת חולים, אנשים שואלים אם הם תאומים ואנחנו עונות שלא. ואז שואלים איך זה יכול להיות, ואנחנו מסבירות".
גם בת עמי ואורית נוימאיר-פוטשניק (בנות 38 ו-35) החליטו ללדת מיד עם היכרותן ויש להן שתי ילדות בנות שנתיים. "השאלה הזאת בחנה את הקשר שלנו כזוג מהתחלה", אומרת בת עמי. "להגיד משפחה אלטרנטיווית זה שטויות. הילדים הופכים אותנו למשפחה הכי נורמלית שיש". שפרבר אומרת ש"לסביות דתיות מרגישות שלהתפתח למשפחה זה דבר מובן מאליו. הפחד של החברה הדתית הוא שאם נקבל את צורת החיים הזאת, כל מוסד המשפחה יתמוטט. אבל אנחנו מראות שזה דווקא אחרת".
במשך שנים לסביות היתה טאבו בחברה הדתית, כמו הומוסקסואליות. הרב יובל שרלו, סמכות רוחנית ואחד המובילים בדיון על מקומם של ההומואים והלסביות בחברה הדתית, אמר לא מזמן בראיון שיש מאות הומואים ולסביות בקרב בני הנוער הדתיים, עניין שהוא התוודע אליו רק נוכח השאלות הרבות שנשאל באינטרנט. שרלו מפגין גישה הומניסטית להלל, עד שזה מגיע להלכה. כאשר נוגעים במה מותר ומה אסור, נוכחים לדעת שלא חל שום שינוי בגישה. אבל לעומת משכב זכר שדינו מוות, הגישה ההלכתית כלפי הלסביות רכה יותר. בגמרא הן מכונות "מסוללות", ונראה שהמושג הזה על פי רוב הפוסקים אינו מתנגש עם ההלכה.
אביגיל שפרבר
ואולם מקצת הלסביות הדתיות מספרות שהתייסרו לא מעט עם המושג קדושת הנישואין, שהיה מרכזי בחינוך שלהן. "למדנו שקדושה היא בין גבר והאשה והשאלה היא אם בזוגיות לסבית יש קדושה", אומרת שפרבר. "זה דורש בגרות להבין שההלכה לא לקחה בחשבון את כל האפשרויות. אני מרגישה שכשהקשר שלנו יוצר משהו שהוא יותר מהמשיכה והאהבה, והוא נותן משהו לעולם, זה הופך לקדוש".
זיוה אופק סיפרה בבלוג שלה על חרדות בתקופת ההריון, שנגרמו מחשש שבגלל הפגיעה שלה בקדושת הנישואין ייוולד לה ילד פגוע. בעוד לסביות חילוניות נבלעות במרחב הפרטי שלהן, דתיים באשר הם, זקוקים לקהילה ולו לצורכי הפרקטיקה הדתית. משפחות הלסביות הדתיות מכריחות את החברה להתמודד עם הקונפליקט ההלכתי. כשנולד בן הכל קורה מהר יותר, שהרי יש לחגוג את ברית המילה, מה שמצריך חשיפה מיד לאחר הלידה. זיוה ודוברת אופק חגגו בתוך חודש אחד שתי בריתות לבניהן, אייל ואלון, ואלו היו אירועים מרשימים ויוצאי דופן מבחינת החשיפה של הציבור הדתי לתופעת הלסביות.
לא בטוח שקרובי המשפחה שלהן ידעו איך להתמודד. לדבריהן, היה בטקס גם מי שבירך את אבי הילד מבלי משים, משום שזה חלק מהברכות הנהוגות. ההתמודדות נמשכת בכל ביקור בבית הכנסת עם הבנים. תמיד צריך למצוא גבר שיתלווה אליהם כשהאמהות יושבות בעזרת הנשים מאחור. כעת, כשהבנים עולים לכיתה א´, עולה שאלת החינוך שלהם. "חשוב לי לתת חינוך דתי לילדי, אבל בינתיים אני נאלצת לוותר על כך", אומרת זיוה אופק. ילדיה נידחו מגן דתי אנתרופוסופי בירושלים. "אמרו לי ש´אין אצלנו כזה דבר´", היא אומרת, והיא הבינה את המסר. כיום הילדים לומדים בבית ספר הפתוח החילוני "קסם" בקיבוץ מעלה החמישה.
קודם כל חרדית
מי שכלל אינן שותפות לחגיגה הן הנשים החרדיות בבת קול. מדובר בקבוצה שמונה 15 נשים, המוכיחות שאפשר לצאת מהארון ולהישאר שמרניות. "אני כמהה לילדים", אומרת ב´, גרושה ללא ילדים שחיה כיום עם בת זוג. "אבל אני מרגישה שהחברות של ´בת קול´ דוחפות למשפחתיות ממוסדת ומטיפות למשפחה עם שתי אמהות וילדים, ולי זה לא מתאים.
"גבר, אבא, הוא חיוני לכל מה שקשור לבית הכנסת ולחינוך. אני קודם חרדית ורק אחר כך לסבית. לדעתי הן מקריבות קורבן כשהן מוותרות על החינוך הדתי. למרות כל הפאקים של החברה החרדית, למרות שיש בה אכזריות ויכולים ממש לנדות מישהו, לטעמי החברה הזאת היא הרע במיעוטו. הילדים שלי תמיד יהיו אחרים כי אמא שלהם לא סטנדרטית, אבל אני מעדיפה שלא ילמדו באוניברסיטה ושלא יראו טלוויזיה ויספגו את כל האלימות של החברה. אני מקווה שיחד עם זה אוכל להעניק להם חינוך לסובלנות. כולם מצפים ממני שאהיה הראשונה שתעשה את זה במגזר החרדי, אבל אני לא מוכנה לשלם את המחיר החברתי. תמיד הייתי מישהי שעושה את מה שנכון לה. ובאמת, במעגל הקרוב שלי כולם יודעים, אבל יש לי את הגבולות שלי. כדי להכניס ילד לגן חרדי, אני צריכה להגיד מי האבא, ואם אחיה עם מי שאני אוהבת, זה בלתי אפשרי".
ב´ שוקלת היום חיים משותפים עם הומו חרדי, או נישואים רגילים. אצל הלסביות הדתיות, המצב שבו לילדים אין אבא אינו נחשב לחיסרון. "זה שייוולד לי בן זה מאתגר אותי", אומרת שפרבר. "אני קצת חרדה, אבל אמא שלי אומרת: ´אתן מגדלות את הגבר הדתי החדש´".
כתבתה של תמר רותם; צילומים אלכס ליבק. פורסם בהארץ, א´ בתמוז התשס"ח (04/07/2008)
