תפילות הימים הנוראים מזמנות התבוננות ביחסים שונים שבין האדם הפרטי והציבור כולו לקב"ה. מערכת היחסים השכיחה ביותר הינה "אבינו מלכנו" ובביטויה הנוסף "אם כבנים אם כעבדים". אולם פיוט אחד יש בתפילות יום כיפור שפותח בפנינו מערכות יחסים מגוונות ומרתקות בדימויים שהן מציעות: "כִּי אָנוּ עַמֶּךָ וְאַתָּה אֱ-לֹהֵינוּ. אָנוּ בָנֶיךָ וְאַתָּה אָבִינוּ. אָנוּ עֲבָדֶיךָ וְאַתָּה אֲדוֹנֵנוּ. אָנוּ קְהָלֶךָ וְאַתָּה חֶלְקֵנוּ. אָנוּ נַחֲלָתֶךָ וְאַתָּה גוֹרָלֵנוּ. אָנוּ צֹאנֶךָ וְאַתָּה רוֹעֵנוּ. אָנוּ כַרְמֶךָ וְאַתָּה נוֹטְרֵנוּ. אָנוּ פְעֻלָּתֶךָ וְאַתָּה יוֹצְרֵנוּ. אָנוּ רַעְיָתֶךָ וְאַתָּה דוֹדֵנוּ. אָנוּ סְגֻלָּתֶךָ וְאַתָּה אֱ-לֹהֵינוּ. אָנוּ עַמֶּךָ וְאַתָּה מַלְכֵּנוּ. אָנוּ מַאֲמִירֶיךָ וְאַתָּה מַאֲמִירֵנוּ".
אני מבקש להתבונן בדימוי הרביעי, הבא לאחר דימויי העם, הבנים והעבדים: "אָנוּ קְהָלֶךָ וְאַתָּה חֶלְקֵנוּ". איזה אתגר טומנת בחובה מערכת יחסים זו? נדמה שבדימוי זה אנו מציגים את מערכת היחסים שלנו כציבור הנטוע במקומו, בחלקו ובנחלתו – ואין מקומנו, חלקנו, ונחלתנו – אלא הקב"ה. הקב"ה המוכר בכינויו "מקומו של עולם" מתרכז כאן בציבור קהילתו והוא מקומו – "חֵלֶק ה' עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ" (דברים ל"ב), "אַתָּה מַחְסִי חֶלְקִי בְּאֶרֶץ הַחַיִּים" (תהלים קמ"ב).
דימוי זה של קהל הזוכה להתייצב במקומו של עולם ולהתברך ממקומו של עולם מעורר מחשבות בנוגע לבאים בקהל זה הניצבים לפני ה'. האם הקהל השר בערגה "אנו קהלך ואתה חלקנו" נותן דעת ראויה על אלו – שמסיבות מסיבות שונות – לא מרגישים בתוך הקהל הקדוש? איך קהל מתפללים המבקשים לעבור בברית יצליחו בכך ללא נתינת מקום לפרטים ולקבוצות החשים פגיעה עמוקה מריחוקם מהקהל? כיצד יִשרה הקב"ה ויברך מציאות שלא מאפשרת ברכה של שלום – שהרי לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום?
בחודש אלול שעבר עלינו ליווה אותי מאמרו של הרב קוק "מסע המחנות" (אלול תרצ"ג), ובו קורא הראי"ה לפשפש במעשינו ולהתקרב לאורח התשובה במה שנוגע לפילוגים בין המחנות בקהל. וכך כותב הראי"ה: "כמו קיר ברזל עומד לפנינו בין מחנה למחנה, וההארה הכללית ממקור האחדות הא-להית הקדושה המוכרחת להיות שורה על עם ישראל הגוי כולו, הרי היא כמו מתעלמת מעינינו והננו ממששים כעיוורים באפילה".
קיר ברזל בתוך הקהל מונע מאור ה' להאיר לנו, ועל כך – קורא הראי"ה – יש לשוב בתשובה ולתקן דרכינו. ואם במאמרו כתב כך בנוגע ליחסי המחנות "חרדים-חֹפשיים" הרי שבמשך הזמן נבנו קירות ברזל נוספים, ומהבולטים שבהם – היחס המכאיב לחברי הקהילה הלהט"בית.
חיזוק האחווה בקהל על גווניו היא זו שתאפשר שיח ישיר, רגיש וכן על סוגיות כואבות ומציקות. וכשם שהקהל נתבע להכיל ולתת מקום – באותו האופן הבאים בכללו נדרשים אף הם לשאלת מקומם ואופן הילוכם.
נחתום כחתימת דברי הראי"ה בדבריו הנזכרים לעיל: "נדע שיש לנו בכל מחנה הרבה מה לתקן והרבה מה לקבל מהאור והטוב זה מזה, ואז תופיע עלינו האורה העליונה הכללית אשר בה ניוושע תשועת עולמים, ותתקיים בנו התפילה המוקדשת קודש קודשים, שהננו עתידים להביעה בכל כך המיית נפש "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".
שנה טובה וברוכה טובה לנו וכל עם ישראל.
–
הרב אלקנה שרלו מתגורר בירוחם ומורה במגוון קבוצות לימוד ושיח
–
בעלון זה:
כוחה של קהילה – דברי פתיחה
אנו קהלך ואתה חלקנו מאת הרב אלקנה שרלו
להתפלל עם העבריינים מאת נדב שוורץ
וישתחוו לפניך כל הברואים מאת הרב בני לאו
קהל, קדוש מאת חנה פרידמן
מחוץ לגדר? מאת אבנר רנד
על דעת הקהל מאת אליק אוסטר
שיר: עִמם מאת דני בוקובזה
