אמש צוין יום הזכרון הטרנסי.
יום שלם של הצפה, של זכרונות, אך גם אחדות ותקווה לצד יום שכולו זכרון ואבל.
ביום הזה אני נזכרת בכל הא.נשים על הקשת הטרנסית שהכרתי ושסיימו את חייהם, בכל הקשיים המנטליים והחברתיים שהקהילה הטרנסית, הקהילה שלי – חווה באופן יומיומי.
אני נזכרת בי, כשהייתי במצב קצה. איך חשבתי לעצמי שאין לי אף אחד, ואין לי עתיד או סיבה לחלום. נזכרתי באותה החברה הטרנסית שנמצאת בארון ועכשיו בישיבה, ומאבדת כל שבריר תקווה.
אני חושבת ומדמיינת את האנשים שמודעים להיותם טרנסים וטרנסיות בחברה הדתית ובכלל. מתלבטים האם לצאת מהארון ולחיות את עצמם כמו שהם באמת, או שמעדיפים לחיות בהסתרה עם עצמם מהפחד של להיות טרנס.ית בעולם חשוך.
אני רק רוצה לומר לכם שיש חיים אחרי היציאה מהארון, ושהחיים מפתיעים. טוב הלב של אנשים יפתיע אתכם אולי יותר מאשר רוע הלב של האנושות. יש גם אור בעולם. יש אנשים שיקבלו אותנו ויש קהילה דתית שלמה איתנו. שווה לחיות יום אחד של עצמכם האמיתיים מאשר לזייף את עצמכם כל החיים.
ואתכם, אני אוהבת וזוכרת בכל יום.
אני ראיתי היום, בטקס יום הזכרון של המרכז הגאה, מעברים, עמותת טרנסיות ישראל ואיגי קהילה שלמה של אנשים שבאמת אכפת להם מאיתנו. לא הייתי לבד שם לרגע. אני שמחה שהגעתי לתקופה שבה יש ארגונים ואנשים שמסוגלים להיות עוגנים בכל מיני מובנים.
והלוואי, באמת הלוואי, שנמשיך לא להרגיש לבד בעולם. שנגדל לקהילה גדולה וחזקה יותר. שלא נדע עוד מקרים טרגיים ושלא נצטרך לדאוג מפני סכנה בלא דבר.
אתם בחיים לא לבד. גם אם זה מרגיש כך.
