מיכל רומי
מי שנקלע בימים אלה למצפה רמון עשוי לחשוב שהוא טעה בניווט והגיע לרפובליקת גלעד מ"סיפורה של שפחה". לקראת מצעד הגאווה והסובלנות טובלת המועצה המקומית בים של שלטי חוצות, שמודיעים לכולנו מהי משפחה ובעיקר מה לא. כרזת ענק שכזאת פונה היישר לבית הספר הדמוקרטי שבו לומדת בתי. עם שתי אימהות, זועקת הכתובת, היא לא נכללת בקטגוריה.
לא תמיד היה כך. מצפה רמון שחוויתי כילדה, המקום שבו בגרתי ובו ייסדתי את מקאן ואלי – השלוחה הדיגיטלית הדרומית של משרד הפרסום מקאן, שמספקת עשרות מקומות עבודה איכותיים לדרום – היה פנינה. נווה מדבר שמוכיח שכל הפלגים והגוונים יכולים לחיות יחד, מבלי להתפשר לא על פרנסה ולא על איכות חיים. הקסם החל להתפוגג משעה שהקהילה התורנית הלאומנית בהנהגת הרב צבי קוסטינר, חניכו של הרב טאו, נטעה שורש ביישוב. תחילה היא ניסתה את דימונה, אבל שם זה פחות צלח. במצפה רמון התקבלו התושבים החדשים על ידי הרשויות בזרועות פתוחות, עם מבני ציבור שהועמדו לרשותם ודיור ציבורי מוזל של עמיגור שהוקצה להם בשפע.
על משנתו של הרב טאו מהר המור נדמה שאין צורך להרחיב את הדיבור. אשר לתלמידו המצטיין, ייתכן שהוא עולה על מורו בשנאה יוקדת למי ששונה ממנו. "לא להתבייש להגיד 'הומואים הביתה', זה רשע ועוד רשע, מטורפים, להילחם בהם בכל מקום" – אלו רק חלק מהמרגליות שהפיק לאחרונה פיו בתיעוד מצולם. את החיבוק שקיבל במצפה רמון יוכל אולי להסביר המכתב הפומבי שפרסם לפני שנתיים ראש המועצה רוני מרום, ובו נימק באריכות מדוע לא שש לקדם את מצעד הגאווה הראשון ביישוב. תמצית הסיכום: "אינני מכיר בדגל הלהט"ב ואינני מוכן לכנותם 'קהילה', אני מתנגד לצבא הצללים הצועד במצעדי ניצחון ממנהטן ועד לברלין … טעות תהיה מצידם להחצין את נטיותיהם המיניות. עליהם להבין שהם יוצאים מן הכלל וככאלה נוכל כחברה להכילם".
בשנה שעברה, לקראת המצעד השני, העימות בין חושך לאור הגיע לסף פיצוץ. המשטרה, בעקבות איומים לפגוע במצעד, דרשה לשנות את התוואי ולהרחיק אותנו ככל שניתן מהגרעין התורני המאיים, כלומר מהרחוב שבו גדלתי ומלב היישוב שלי. בהתערבות בג"ץ, שלמרבה המזל עדיין קיים במדינה הזאת, חלחלה ההבנה שלא יעלה על הדעת שבזמן שמצעדי דגלים ואירועי דת מתקיימים במועצה בשפע, תיאסר צעדה למען הסובלנות. בסופו של דבר, למרות נהירה המונית ומרגשת של תומכים מכל קצוות הארץ, היו שם יותר שוטרים מצועדים.
אבל כל זה היה כאין וכאפס לעומת מה שקורה אצלנו השנה. עכשיו, מתודלקים ברוח גבית של כל השדים שיצאו מכל הבקבוקים ברמה הארצית, מאבי מעוז ודרומה – החשוכים במועצה העלו הילוך. בצד "התנחלות בלבבות", עם עשייה ענפה בקהילה וברווחה ורכישת אהדה גם בקרב הציבור המסורתי, יש ציפייה מפורשת ליישור קו עם הגישה הקיצונית. שעות שחייה מופרדות בבריכה וחוגים בהפרדה במתנ"ס הם כבר עניין שבשגרה, וגם קריאות "שיקסע" לנשים לא צנועות מספיק אינן נדירות. דגלי גאווה נתלשים משטח פרטי, חלקם מועלים באש, ביצים מושלכות אל דלתותיהם של חברי הקהילה הגאה, והרצאה גדושת שקרים והסתה של גלי בת חורין, מחברת המאמר "להט"ביסטאן" באתר ערוץ 14, הסתיימה בתקיפה אלימה של להט"בים שנכחו באולם. עבור חבורה כזאת, מצעד גאווה הוא צעד אחד יותר מדי.
כל ליברל שאוזניים ועיניים בראשו חייב להבין מה קורה כאן. להבין, ולא לתת לזה לעבור. אם זו נוסעת שאינה מורשית לעלות לאוטובוס ציבורי "של בנים" באשדוד, טבריינית שומרת מצוות שנאלצת לעזוב את השכונה בגלל "משמרות הצניעות" או בריונים שמסלקים בכוח נערות ממעיינות – המגמה ברורה ומדאיגה. מצפה רמון מבחינתם זה הפיילוט. מודל להשתלטות על יישוב שליו באמצעות תוכנית סדורה, כמובן "בדרכי נועם", שכבר עכשיו מובילה לנטישה של ותיקים שאינם מזהים עוד את ביתם.
אם מצעד הגאווה בתל אביב הוא חגיגה המונית של חופש, אצלנו זה מאבק קיומי ויומיומי. מי שחושב שזה ייעצר על כביש 40, משלה את עצמו. האמירה ההיא של בן גוריון – "אם לא נעמוד על הנגב לא תעמוד תל אביב" – מעולם לא הייתה רלוונטית יותר. ולעמוד על הנגב זה גם לצעוד איתנו יחד ב-30 בחודש במצפה רמון.
#דעה | מיכל רומי
(המאמר עלה בווינט דעות ב18.06 ופורסם באישור הכותבת)
