המבט המוסרי העליון, הנובע מההכרה האלוהית העליונה, קובע את עיקר חותמו על יחס הרצון למגמה המינית, שהוא הצד הנצחי הבלתי סופי, שהוא כמוס במהותו של אדם. אין בזה ספק, שבאוצר נקודה זו כל החמודות העליונות נגנזות, וכל התיאוריה רבת הערך, הסובבת לתקן יסוד קודש זה, להפנות את הנטיה המינית וענפיה ביסודה למגמת הקדושה של החיים, הרי היא הפינה היסודית בכל ערכי המוסר, המבססים את העולם האנושי, הפנימי והחיצוני.

(אורות הקודש ג', רצ"ו)

לוּ השעה לא הייתה מאוחרת בלילה, ולא הייתי רואה את אורות הקודש ג' לידי (אין לי מושג איך הוא הגיע לשם, אבל היה ברור לי שזה יהיה חלק ג', ההוא עם "תהפוכות הנטיות הטבעיות"), לא הייתי כותב על זה בכלל.  אבל כשביקשתי מעמית, עורך אתר חברותא, שישנה את הכותרת משנה בבלוג הזה הוא העדיף להשאיר את הכותרת ב'מלחמתה של תורה'. אז החלטתי לכתוב קצת על שולחן ערוך אבן העזר סימן כ"ג, סעיף א'-ג'.

הנה ציטוט קצר לטובת מי שנרדם בשיעורי הלכה:

"אסור להוציא שכבת זרע לבטלה. ועוון זה חמור מכל עברות שבתורה. ואלו שמנאפים ביד ומוציאים שכבת זרע, לא די להם שאיסור גדול הוא, אלא שהעושה זה בנידוי הוא יושב ועליהם נאמר: 'ידיכם דמים מלאו' וכאילו הרג הנפש".

אני לא יודע כמה כיום אני מחזיק מ"חמור מכל עבירות שבתורה". אני לא מבין איך משהו שאפילו לא כתוב בתורה יכול להיות יותר חמור מכל עברות שבתורה. לא מפתיע בכלל שאצל הרמב"ם הוא לא מוגדר ככזה, אפילו שגם שם התיאורים לא מלבבים.

המתח הזה בין הלכה למעשה יכול להרוג מתבגרים שבאמת מאמינים למה ששולחן ערוך כותב. פעם חשבתי שרק אצלי זה ככה. אחרי זה הבנתי שלא, ושאלמלא המתח הזה היינו מפסידים כמה יצירות ספרותיות מקסימות. למשל "זמן אלול" של דב אלבוים או "וכי נחש ממית?" של ישראל סגל ז"ל (אם לא קראתם – תקראו). לגבי "אלוהים לא מרשה", שגם נוגע בנושא, אני זוכר שחברי ואנוכי ניהלנו ויכוח מר אם הוא ספר טוב או לא. היו שטענו שביקורת צריך להעביר בצורה ספרותית ושחנוך דאום פשוט הקיא את עצמו החוצה, ומצד אחד הסכמתי אִתם. אבל מצד שני,יכולתי להבין את הצורך של בן אדם להקיא את עצמו החוצה.

ועל זה גם הסיפור שלי הפעם. בסופו של דבר, אני חושב שכל היצירות האלה עשויות מאותו כאב. ואולי העוון הספציפי הזה, שדואג לחזור בכולן, הוא רק הסימפטום שלו.

****

"הרב, אני יכול לדבר אתך? עכשיו?" תפסתי את ראש הישיבה בסוף מבחן מתכונת.

"בוודאי. אתה רוצה שנכנס לחדר שלי?"

"כן." אמרתי ונכנסתי אחריו לחדר. התיישבתי בכיסא בזמן שהוא התיישב מאחורי השולחן.

"אז, מה העניין, שחר?" הוא שאל.

"אה, אני לא כ"כ יודע איך להגיד לך את זה. רציתי… רציתי להתאבד היום בבוקר".

זאת הייתה כמעט האמת. פשוט נמאס לי מהחיים. הלילות האלו מאז שסוף-סוף נפל לי האסימון היו נוראיים, והבקרים שהגיעו אחריהם לא היו טובים יותר. ניסיתי לקיים את הסעיף ההוא מהשו"ע, אבל לא הלך לי. שנאתי את עצמי על מה שאני ועל החטאים 'הנוראים' שלי. וכאב לי מבפנים. כאילו נפער לי חור שחור בחלל הבטן ששאב אליו כאב.

האמת היא שאפילו לא רציתי למות. למות הייתה אופציה טובה מדי, רק מַעֲבר לעולם אחר. אני רציתי להפסיק להתקיים. לחדול. לא להיות, כדי לא להרגיש עוד כאב שאני לא מסוגל להכיל.

"ולמה בדיוק רצית להתאבד?" המשיך הרב.

"כי אני הומו". היה ברור לי שהכי ישיר זה הכי טוב. הרי בשביל זה באתי אליו, בשביל לומר את זה.

"אני מבין" ענה, והביט בי. היה משהו מאוד מעודד בשתי המילים האלה. הרי אף אחד לא יכול להבין. ולמרות זאת, ככה הרגשתי, היה משהו מכיל בצורה שהוא אמר אותן. לא מטיף או כועס, כמו שאולי יכולתי לצפות שיהיה.

"ומה אתה חושב לעשות עם זה?" שאל.

"בעקרון אני אצל פסיכולוג, ואני מקווה לצאת מזה." לפסיכולוג התחלתי ללכת כמה שבועות לפני השיחה הזאת. מתוך מטרה להשתנות ו'לתקן' את עצמי, כמובן.

"תראה", אמר, "התמודדות עם היצר בדור שלנו אינה דבר פשוט בכלל, גם בשביל אנשים שנמשכים לנשים, וגם לאנשים יותר מבוגרים ממך. אז נכון שאני לא כל כך מכיר את הנושא, אבל אני בהחלט מבין שלא קל לך".

המשכנו לדבר, ואני ערכתי לו היכרות עם הנושא ועם הידע שלי לגביו עד לאותה תקופה.

יש לציין שהספקתי לחרוש כל אתר עם מאמרים שהצלחתי למצוא בתחום. הוא מדי פעם בפעם שאל שאלה, ובעיקר הקשיב. כשסיימנו את השיחה, הוא איחל לי הצלחה וציין "הדלת שלי תמיד פתוחה בפניך".  בהבטחה הזאת הוא בהחלט עמד, גם כשבאתי אליו כמה שנים אחרי זה וסיפרתי לו שאני כבר לא כ"כ מאמין בתאוריות פרוידיאניות.

זאת לא הייתה הפעם הראשונה שסיפרתי למישהו. כבר קודם הרגשתי שאני לא יכול לשמור את זה בפנים, ולא יכולתי לסבול את הבדידות הנוראית הזאת. כאילו אני ההומו היחיד בעולם, ושאני חייב מישהו לשתף אותו בסוד הנורא. אז סיפרתי לאחי, רועי. הוא היה צריך זמן לעכל את זה, כי בכל זאת פעם ראשונה שהוא נפגש עם זה, אבל הוא הבטיח שיעזור לי במה שיוכל.

השיחה עם ראש הישיבה, כמו השיחה עם אחי, השאירה לי תחושה די טובה שהתפוגגה מהר מאוד. לא יודע למה, ולא יודע מה עבר לי בראש באותה תקופה. אולי הרגשתי שאני חייב אישור מאנשים שאני מעריך. רציתי לצעוק את זה, לצרוח את זה לעולם, שידעו שאני דפוק ולא המישהו המושלם שכולם חושבים שאני. וכל פעם שהפרתי את אותו סעיף מהשולחן ערוך רק גרמה לי להרגיש רע יותר. הרגשתי צבוע, חוטא, טמא, ולבד. אפילו אחרי שסיפרתי להם. כל כך לבד.

במקרה או שלא במקרה, באותה תקופה היו הפגנות נגד המצעד בירושלים, נוהל שכבר הפך לחלק מהמסורת בבירה. את רוב זעמם כילו הדתיים בשריפת פחי אשפה. רעיון מקורי אם כי לא יעיל, שהרי לא פחי האשפה הם שרצו לצעוד. בשאר הזמן, הם כתבו טוקבקים באינטרנט. המתונים מביניהם הסתפקו ב"תועבה" המיושנת משהו, המהדרין נהגו להשוות לאחמדינג'אד/היטלר/רוצחים/אנסים בתוספת איחולים לבביים למיתה מהירה בידי שמים ואף בידי אדם.

בשלב הזה כבר באמת התפרקתי סופית. לקחתי את הקללות האלה אישית, כי ההיגיון שלי אמר שאם מקללים את ההומואים ואני הומו, כנראה שמתכוונים גם אליי. נהייתי ממש נֵירוטי מזה. יום אחד, בזמן שההורים שלי היו בחו"ל, הוצאתי את כל העצבים האלה ששמרתי – בתוכי כמובן, כי 'אין עם מי לדבר' – על אחותי. התפתח איזה ריב מטומטם והכול יצא עליה. הייתי מגעיל כל כך שגרמתי לה לבכות. אבל לעצמי לא הרשיתי להתפרק מולה. שלא תבין שיש משהו, ואולי גם תרצה לדעת מה.

ירדתי לאוטו ורק שם הרשיתי לעצמי להוציא את מה שאני מרגיש החוצה. ישבתי שם ובכיתי. על הכול. על עצמי, ועל הדתיים המפגרים מהטוקבקים, ועל כולם שלא מבינים, ועל זה שאני מכאיב לאנשים שאני אוהב כי אני לא מסוגל עוד להחזיק דברים בפנים. אחותי השניה והמבוגרת יותר, תמר, שלא הייתה באותו זמן בבית אבל הספיקה לקבל דיווח על מה שהתרחש, צלצלה אליי לנייד.

"אתה יכול בבקשה להסביר לי מה בדיוק קרה?" היא שאלה, תופסת את תפקיד המבוגרת האחראית כשההורים לא בבית.

"את לא מבינה" עניתי לה  בבכי. "את לא מבינה, והיא לא מבינה ואף אחד לא מבין. ואף אחד לא יכול להבין", בכיתי או צעקתי או שניהם ביחד לטלפון.

"תנסה להסביר לי על מה רבתם" היא אמרה.

"זה לא קשור" המשכתי לבכות לה, "זה הרבה יותר מזה, זה כל כך הרבה יותר מזה…"  מיררתי בבכי.

"שחר, תקשיב לי עכשיו"  היא אמרה. "אני מבינה שיש משהו, ושאתה לא רוצה או לא יכול לומר לי בטלפון. אתה לוקח עכשיו אוטובוס ומגיע אליי, ולא אכפת לי כמה זמן ייקח לך, ואנחנו נשב ונדבר על זה. בסדר?"

"בסדר".

ולקחתי אוטובוס והגעתי אליה, וחיפשתי איזה מקום שנוכלל לדבר בשקט. לא ליד אנשים, כי אולי מישהו יעבור וישמע. מצאנו איזה גינה ירושלמית נחמדה לשבת בה, והיא התיישבה על האדמה מולי.

"כן", היא אמרה. "אז מה מציק לך?"

"הבעיה היא" – התחלתי לומר, ושוב הרגשתי מחנק בגרון. ניסיתי לא להגיע לזה עם אחות אחת, והנה אני מגיע לזה עם השנייה.

"בלי בכי", פסקה. "מה הבעיה?"

"הבעיה היא שאני הומו".

התגובה שלה הייתה יותר טובה ממה שיוכלתי לצפות.

"אתה הומו?" היא שאלה.

"כן" עניתי לה, והעיניים שלי פגשו את שלה.

"בסדר. ואני לא מצליחה להתחתן, ואחיך רוצה להיות דתל"ש, ולאחותך יש בעיה רפואית שעד הרגע הזה בכל לא ידעת עליה. ואתה יודע למה זה? כי אנחנו משפחה נורמלית. אתה מבין? נ-ו-ר-מ-ל-י-ת. ואל תחשוב שאתה דפוק או שאנחנו דפוקים, או שאבא ואמא עשו משהו לא בסדר שיש להם ילדים כאלה, כי ככה זה בכל המשפחות, גם באלה שנראות לך הכי מושלמות, ולכל אחד יש בעיות משלו".

ביקשתי ממנה שתחבק אותי.

****

אם יורשה לי לחזור לנושא שבו פתחתי, אפילו שאני לא בטוח איך זה קשור, לפסקה ההיא מאורות הקודש יש המשך:

"וימים יבואו, והתרבות הכללית תביט בהערצה נשגבה על הוד אלוה, הפרוש בתוך המחשבות, הנראות כחשכות לעומדים בגסות הנטיה ובשובבות הדעת מחוץ למחנה ישראל, המקושרות בתיקוני היסוד, וכל דברי הצומות וזעקתם, אשר לשובבים, שבמוסר הרזי. אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה"

אצל הרב קוק – ואם אתם מבינים אותו אחרת אתם מוזמנים לחלוק עליי –  מי שלא מבין את הערך שבשמירת הברית הוא בסך הכול שובב. זה לא שהרב קוק אומר 'לכו תעשו מה שבא לכם'. אבל גם לא מופיעות אצלו המילים 'מנודה', 'ידיכם דמים מלאו' או 'הורג את הנפש'.

הדתיים המטקבקים, אנשים שלא מקסימים כמו אחותי הגדולה, לא ממש יכולים לעכל את הדברים של הרב קוק. גם לי בגיל 18 היה קשה להכיל את הדברים. "אלוהים אוהב" הוא מושג קשה מדי להכלה. עדיף אלוהים של דם ואש ותמרות עשן, עם הרבה פירוטכניקה ושבעה מדורי גיהינום. וחוששני, שלמי שגדל על ברכי תפיסה כזאת, עשוי להיות קושי להשתחרר ממנה, גם שנים אחר כך:

הצעיר עשה וידוי. לא החסיר פרט. מהרגע שבו הסתגר בחדר ועד לזמן שבו הריח את ריח הקולרבי. אלוהים מצוי בפרטים הקטנים, וכנראה גם השטן.

זה לא עזר. הנפש אולי כרעה, אבל הגוף התקומם. התשוקה פצעה את פניו, ונחיל התאווה לא פסק אלא התעַבָּה.

הוא היה משוכנע שהדם שלו מזוהם. בעורקים שלו מתרוצצות תולעים קטנות ושחורות. הוא חש מבוזה ומרומה. אלוהים רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת, צר אותו גוף ונפש, עם לב מבעבע ודם תוסס ואיברים מתפרצים, ובה בעת אסר עליו באיסור חמור להיות מחובר אליהם. לחוש אותם. לחיות איתם. מה פשרו של המשחק האכזרי הזה?

(ישראל סגל, "וכי נחש ממית?", עמוד 73)

ישראל סגל, החליט בסופו של דבר לקבור את האלוהים הזה. ואני תוהה ביני לבין עצמי, אם לא הגיע הזמן שבחברה הדתית יחנכו לאלוהים אחר מזה, כזה שיכול להכיל גם את הטעויות שלנו, וגם את 'המקולקלים בראשית יצירתם', שזאת הפסקה העוקבת אצל הרב קוק. ואז נערים רכים לא יצטרכו לאכול את עצמם – כמו אלבוים וסגל ודאום – כשהם עושים מה שכל ילד בגילם נוהג לעשות, והורים לא יקחו בצורה היסטרית את זה שהבן שלהן יוצא מהארון, ואנחנו אולי נפסיד כמה יצירות ספרותיות, אבל נקבל במקום זה חברה דתית עם בריאות נפשית גדולה יותר.