אביב שדה

״שִׂ֭נְאָה תְּעוֹרֵ֣ר מְדָנִ֑ים וְעַ֥ל כׇּל־פְּ֝שָׁעִ֗ים תְּכַסֶּ֥ה אַהֲבָֽה׃״ (משלי י׳, י״ב).
אלה הם ימים קשים לעם שלנו. נדמה כי שני המחנות הולכים ונפרדים זה מזה, והקיטוב הולך ומחמיר. נראה כי אין בית שעליו המחלוקת על המהפכה המשפטית פסחה, ומהדורות החדשות המבשרות על הפגנה נוספת הפכו לחלק אינטגרלי משגרת החיים של אזרחי ישראל. צקצוקי הלשון למשמע דעותיו של המחנה השני, בטלוויזיה או בחיי היומיום, הם כצליל המתבקש כמעט מכל אחד שמחשיב עצמו כאזרח שאכפת לו, ואוי לך אם החלטת לשבת על המדוכה.
האויבים האמיתיים, אלה שמעבר לגדר, חוככים ידיהם בהנאה אל מול השסע ההולך ומתרחב, ואינם רוצים להתערב על מנת שלא להעניק לנו סיבה חיצונית להתאחד. בינתיים, ההצגה הכי טובה בעיר נמשכת עם שנאת חינם נוספת, כלפי לא אחרים מאשר בני עמנו. לאחרונה הולכים וגוברים אירועים להט״בופוביים ברחבי המדינה, ונדמה כי מי שמתיימרים להוות ייצוג מהימן של הפסיפס הישראלי, חברי הכנסת, אינם זעים בחוסר נוחות אל נוכח האירועים הללו, ויותר מכך – מתבטאים באופן מביש, שגורם לכל אדם שאוהב את הבריות לחוש חלחלה. כשחבר כנסת אומר בלי בושה שהורים נותנים לילדים שלהם לשחק בבובות כי הם רוצים ש״יצא הומו״, לא נותר אלא לתהות מה יעלה בגורל המדינה, בגורל החברה הישראלית.
אותם חברי כנסת יכולים לטעון שהם לא שונאים הומואים. ובכן, כמובן שזה מה שיאמרו, אף אחד לא רוצה סנסציה תקשורתית, לא?
ונניח לרגע שיש אמת בדבר, ואכן לא מדובר בשנאה. אותם נבחרי ציבור חייבים לזכור שלמילים יש כח. מה אמור לחשוב נער חמום מוח בן 18 כשהוא יושב בבית ומתלבט אם לצאת לרחוב עם לום ולצוד הומואים, ושומע ברקע את האמירות הללו? איזה טעם לחיים נותר לאותו ילד בן 16, שסובל מבריונות בבית הספר על רקע נטיותיו המיניות, ומתחיל לחשוב שחבילת הכדורים שעל מיטתו כבר לא מאיימת כל כך, כשהוא שומע שנבחר ציבור רואה בו סתם ״הומו קטן וסוטה״? עם כח גדול, באה אחריות גדולה, וממנה – נבחרי הציבור לא יכולים לברוח.
העם היהודי, שעבר את זוועות השואה, היה צריך להיות הראשון שעומד ונלחם על זכויות השונה והחלש בחברה, הוא היה צריך להיות זה שזועק לנוכח אי-צדק ומטה את המאזניים תמיד לכיוון הנכון, זה שמתיר את כיסוי העיניים של המסרבים להכיר בעוולות, זה שמעניק כתף תומכת וסעד למי שזקוק. במקום זה? אנחנו אוכלים אחד את השני בשנאת חינם, ומשקיעים את האנרגיה ברדיפת מיעוטים בחברה, במקום בהתמודדות עם האתגרים האמיתיים של המדינה. בתאי הגזים אף אחד לא הבדיל בין הומו ליהודי סטרייט, שניהם נרצחו באותו תא, באותה אכזריות ועם אותו מבט רצחני בעיניים.
אז לחברי הכנסת הללו אני אגיד: הומואים הם לא האויב שלכם. הם לא מסוכנים יותר מדאע״ש כדברי חה״כ פינדרוס, הם לא סוטים, הם לא רוצים להזיק ולכפות עליכם או על כל אדם אחר את אורחות חייהם. הם לא עוף מוזר, הם סתם אנשים שרוצים לחיות את חייהם בשקט, בשוויון זכויות מלא. אנא מכם, השקיעו את האנרגיה שלכם במה שחשוב באמת. אל תביישו את הכיסא עליו אתם יושבים, ובעיקר – זכרו כי למילים שאתם מוציאים מהפה יש כח ומשמעות. אי אפשר לברוח מהן לאחר מכן ולהמציא כוונות אחרות – חיים ומוות ביד הלשון. חשבו לפני שאתם פותחים את הפה. לאחר מכן – זה קצת מאוחר מדי.
אז מה המטרה של מאמר הדעה הזה? אני לא בטוח. אולי להצית את החשיבה של הקוראים, לגרום להם להבין שבסוף – יכולות להיות בינינו מחלוקות, יכולים להיות ריבים. אנחנו אנשים שונים, וטבעי שלא נסכים זה עם זה על כל דבר. העניין הוא התקשורת בינינו ואיך אנחנו מנהלים את אותן אי-הסכמות. האם אנחנו מקשיבים אחד לשני? או סתם שומעים את הדברים ורק מחכים להגיב? מותר להתמודד עם קשיים, מותר לבכות, מותר להיכשל ומותר גם לא לאהוב את כולם מסביבנו. אבל אסור לשנוא. חייבים לכבד. אחרת, מה נותר לנו? הרי אין חברה אלא מכלול ערכיה, ואם אלה אבדו – אחריתה מי ישורנו?

דעה | אביב שדה