לכבוד הרב ארל'ה הראל

שלום וברכה

קראתי את הראיון איתך בעלון "עולם קטן" של פרשת "וישב". התלבטתי אם להגיב, ולאחר שיחות עם מספר חברים החלטתי לפנות אליך אישית , בתפילה שדבריי יהיו לשם שמים ולא תצא תקלה על ידי.

ראשית, עצם עובדת פרסום הראיון בנושא זה בעלון פופולארי ונפוץ היא בגדר הישג. ההישג לא מובן מאליו, בפרט לאור שאלות המראיין – שרבות מהן עסוקות בשאלה האם בכלל ניתן לדבר על הנושא ואם כן, האם ראוי לומר את האמת. יש דברים שאולי היינו רוצים שבשנת תשע"ד כבר יהיו מובנים מאליהם – אבל הם לא. עצוב לומר זאת, אך איני מצפה באופן אוטומטי למצוא את אפתיה ויושר אינטלקטואלי אצל כל רב אורתודוקסי. מצאתי את שניהם בדבריך, והדבר ראוי להערכה. לפני עשור,  אולי היינו מסתפקים כשמישהו היה אומר שאנו לא סוטים, מושחתים ואנסים. היום, אנו מצפים לכמה דברים מעבר.

אתחיל במישור העובדתי- שבו אני גם רואה את עצמי כמוסמך, בשל היותי חוקר מקצועי בתחום של נטייה מינית, בנוסף להיותי גיי ופעיל בקהילה הגאה. ראשית, אוצר המילים. מעולם לא פניתי ולא הגדרתי מי מחבריי בתור "מחמ"ניק (משיכה חוץ מגדרית), נל"שניק (נמשך למין השני) או ממב"מניק (מערב מין בשאינו מינו). קיימות מטבעות לשון נפוצות שגם התקבלו בתור תיאור לתופעה מוכרת. גם לי לעיתים לא נוח למשל עם המושג "נטייה מינית", כי אני לא "נוטה" להימשך לבני מיני, אלא בפשטות נמשך אליהם. מילה "מכוונות מינית" היא בעיני תרגום הרבה יותר מוצלח למושג sexual orientation. אבל כשאני אומר "נטייה מינית" – כולם יודעים למה הכוונה.

שנית, לגבי טיפולי המרה. נכון שאתה מדגיש שאינם יעילים בכל המקרים,  אך מדבריך נוצר רושם שהם אכן יעילים עלפי רוב, להוציא מספר יוצאי דופן. למיטב ידיעתי, אין לרושם הזה על מה להתבסס. וועדה מיוחדת של ארגון הפסיכולוגים בארץ שפרסמה דוח בנושא, פותחת אותו במשפט ש" הבסיס המקצועי והעדויות האמפיריות להצלחתם של טיפולי המרה הוא קלוש למדי". רק בשנה שחלפה קרו שני אירועים שערערו בצורה ממשית את אמינותם של טיפולי המרה: פסיכיאטר רוברט ספיצר שפרסם את המחקר הסמכותי ביותר בנושא עד היום, לפני כעשור, חזר בו מהדברים שכתב וארגון גדול ביותר בעולם של "גייז לשעבר", אקסודוס, סגר את שעריו אחרי 36 שנות פעילות, כאשר יו"ר שלו ביקש סליחה מהקהילה הגאה ואף הצהיר שרוב האנשים שעברו בארגון לא באמת שינו את נטייתם המינית. לא חושב שיש לנו סיבה להיאחז במשהו שבכל העולם כבר זורקים לפח.

בכלל, בתור מישהו שגם חווה טיפולי המרה וגם מכיר היטב את כל החומר התיאורטי שלהם, אני לא שותף לתפיסתך שמדובר באנשים ש"אמונתם בשינוי" היא הסיכוי היחיד של מישהו לחוות שינוי נכסף בנטייתו המינית. איני חושב שמטפלי ההמרה יודעים משהו שפסיכולוגים אחרים אינם יודעים. בשיטות שלהם לא חל כל שינוי מהותי משנות ה-60 בערך. הם ממשיכים להעלות עד לעייפה את אותה גירה על אב מתנכר, אם דומיננטית וטראומות ילדות בתור סיבה להומוסקסואליות ומוצאים דרך לתרץ כל מחקר שמראה הפוך. אני מאמין שכל איש מקצוע, בלי קשר למידת דתיותו ונטייתו המינית, יוכל לסייע למטופל דתי להגיע ליעד הנכון עבורו, מבלי למכור לו סיפורים חסרי כיסוי ו"מסעות לגבריות". אני מודה שאיני מבין כיצד מישהו יכול לדעת שמטפל מסוים "קיבע את הנטייה" של מישהו. וממש איני חושב, כפי שעלול להצטייר מהראיון, שכל מטפל חילוני או גיי רואה את עצמו כאחראי ב"לשכת הגיוס" של הקהילה הגאה. מהות הטיפול המקצועי זה לסייע למטופל להרחיב את דרגת הבחירה שלו בטווח שנכון עבורו. אם יציאה מהארון אינה אופציה- אז בודקים יחד איתו מה כן.

כמה מילים לגבי מחקר. לא הצלחתי לאתר את המחקר אותו ציינת בראיון, עקב חוסר מובאה בצורה מקובלת, אך דבריך שהמחקר "ביטל" כביכול את הטענה בדבר בסיס גנטי של נטייה מינית הם משוללי כל יסוד. עיון פשוט בערך ויקיפדיה בנושא מראה כי המחקר הגדול ביותר עד היום משנת 2010 , שנעשה על כל התאומים הזהים בשבדיה מצא תאימות של כ- 40% לגבי נטייה מינית (דומה מאד למחקרים הראשונים בתחום מלפני 20 שנה). איש מעולם לא טען ל- 100% תאימות- אך נתון כזה מראה ללא ספק על בסיס גנטי לנטייה מינית (לפחות אצל גברים). נתון מעניין לא פחות מאותו מחקר מראה שהשפעת גורם הסביבה המשותפת, כלומר הגורם המשפחתי, היא 0%. במילים אחרות, ההשפעה האמיתית של האבות והאימהות שלנו נטייתנו המינית היא 0%. כמו שאומר לשונאי סטיבן פינקר- big fat zero. זהו ערכם האמיתי של התיאוריות מבית המדרש של "עצת נפש".

אך הסיבה המרכזית לפנייתי אליך היא הצהרתך שאדם החי עם בן זוגו הוא בעיניך כעובר עבירות להכעיס ובגאווה ושאינך רואה אפשרות לקבל אותו לקהילה דתית. לא אכחיש שהדבר נוגע לי באופן אישי. לאחרונה הייתי בזוגיות עם גבר במשך 8 חודשים. נכון שלבסוף זה הסתיים, אך אני מאמין שאחרי הקשר הזה יבוא הבא בתור. והמחשבה ששאיפתי האנושית הטבעית לחום ואהבה הופכת אותי למומר להכעיס היא מזעזעת! במה חטאתי אני – או כל הומוסקסואל דתי אחר – שהגיע לסיטואציה כזו? האין זה מספיק שהוא שנים נאבק ונלחם עם עצמו וחי בפחד ובהכחשה ואחרי זה עוד שנים הלך למטפלי המרה שונים – וזאת ללא הועיל? ומה לעשות אם הוא לא עלה בהגרלה של עשרים המאושרים שהרב הראל חיתן אותם עם לסביות? ההכחשה נגמרה, הטיפולים נגמרו, התקווה להתחתן "בכל זאת" נמוגה גם היא- ומה עכשיו? בדידות עד 120?

דבריך בראיון מקרינים אמפתיה כנה. אך אין אמפתיה לשיעורין או לסירוגין. ולהיות אמפתי זה לא רק לחייך ולחבק – אלא לנסות לדמיין את עצמך במקומו של האדם השני – ממש. כפי שכתב רב אורתודוקסי אמריקאי זאב פרבר בדבריו "פעם הצעתי לעמית את התרגיל המחשבתי הבא: נניח כי מסיבה כלשהי מתברר לך יום אחד שתורה אוסרת עליך להתחתן או להיות במערכת יחסים מספקת כלשהי לעולם ועד. מה היית עושה?" תשובתי האישית לשאלה זו היא: על אף שחלק ממני מקווה שבכל מקרה הייתי נאמן לצו התורה, מקונן בי ספק חזק באשר למידת ההצלחה של מאמציי ואני רוצה לקוות שחבריי ועמיתיי יתמכו בי בכל מקרה.

זאת גם התקווה שלי ושל חבריי. עד כמה שידוע לי, גם אם יש מצבים שבהם מצפים ממני לנהוג בקידוש השם, לא ניתן להחרים אותי אם לא נהגתי כך בפועל (וכבר האריך בזה רמב"ם ב"אגרת השמד"). בן אדם שרוצה לחיות בקשר זוגי אוהב ושמישהו יחכה לו כשהוא חוזר הביתה בתום יום עבודה, לא עושה זאת מתוך רצון להתריס או להכעיס. לכן גם צרמה לי מאד נימת דבריך ביחס לחברים נפלאים של הארגון "חברותא", שעושים ימים כלילות במטרה לתמוך בהומואים דתיים ולעודד אותם. וגם אם כמה מהם מוגדרים היום כדתל"שים- אני מאמין שידוע לך שדתל"ש אינו חילוני והוא ממשיך להישאר חלק מהחברה הדתית. וגם ביחס לדתל"ש קיימים היום שו"תים שמעודדים לקרב ולשמור על הקשר, תשובות של הרבנים אוירבאך ועובדיה יוסף ז"ל.

נקודה אחרונה. בסוף הראיון אתה אומר, בדבריך על רומנטיקה, "חד מיניות קשורה לעתים לחוסר מוכנות עמוקה לצאת אל הזולת". לא יודע מניין לך זאת – אך אם אתה חושב שיציאה לקראת הזולת היא תכונה ראויה- אני מזמין אותך, ואת כל רבני ישראל והחברה דתית יחד איתך לצאת לקראתנו – הומואים ולסביות דתיים, ולקבל אותנו כפי שאנחנו. גם אם אנו לא בדיוק מתאימים לתקן המקובל. יציאה מהארון היא תהליך שמתרחש בחברה הדתית בעשור האחרון ואני מאמין שהוא בלתי נמנע. גם אני יצאתי מהארון בקהילה שלי. אתה בעצמך אמרת מספר פעמים שדווקא דרך היכרותך עם הומואים דתיים התוודעת למופרכות של כמה מהסטריאוטיפים הנפוצים ביחס אלינו. אני מאמין שרוב הקהילות בישראל ילכו באותה דרך – הקבלה והפתיחות תגדל, ככל שאנשים יכירו באופן אישי יותר הומואים ולסביות בסביבתם. כך זה בכל העולם.

שורות אלו נכתבות לאור נרו הרביעי של חג החנוכה. כידוע, עיקר מצוות חנוכה היא "נר, איש וביתו". אני מתפלל החג הזה שכל ההומואים והלסביות הדתיים ימצאו את ביתם בתוך הציונות הדתית. שנתבונן באורם של נרות חנוכה מתוך הבית ולא מחושך וצינת רחוב של טבת. אני מזמין אותך להדליק את נר האהבה והאמונה יחד איתנו.

בהערכה
זאב שביידל, דתי לאומי גאה