מאיה חיים
לפני מאתיים שנה, כאשר בקייב הלכה אדל לבית הספר וסיימה לאכול את ארוחתה, היא מלמלה בשפתיה את ברכת המזון. כאשר שמעו על כך הבנות האחרות הלשינו עליה למורה כי היא יהודיה ומשכו אותה משערה. לפני אלף שנה, כאשר יוסף הלך בשווקים שבפס, לקחו ממנו כמה בחורים את ספריו וזרקו אותם לבאר רק משום ש"אין זה מקומם של יהודים".
לאורך כל הגולה היו היהודים לעם נרדף ומושפל בשל שונותם, שהומצאו עליהם עלילות שווא. גם כאשר היהודים ניסו להשתלב בחברה הכללית, להתחבר עמם ולסחור עמם, הדבר בסוף תמיד הביא עימו עוינות. עוינות מידי אנטישמים שעלו וירדו מהשלטון והביאו איתם תמורות בחיי היהודים שהפכו ממקורבים ואהובים על השלטון לרדופים ונרצחים אשר דמם הותר.
כאשר אני הייתי בבית הספר היסודי בחמ״ד, סיפרו לנו בשיעור חינוך כי העם היהודי תמיד נרדף על שונותו ושעלינו להכיר ולאהוב את השונה והאחר. בשיעור תנ״ך למדנו על יוסף אשר גורש מביתו בשל היותו שונה, ואשר היה לגר בארץ מצרים ונמכר מיד אחת לשניה. בשיעור היסטוריה סיפרו לנו על הפרעות שעברו היהודים ועל הרדיפה שחוו ללא שום ביסוס ורק על פי זהותם, גם כאשר לא נופפו בה בראשי חוצות.
ואותה ילדה גדלה להיות נערה, והנה פתאום חדשה מרעישה כי החמ״ד בוגד בערכיו, ומדוע? כי נתן לילד שנולד שונה להיות מי שהוא ולהשתתף כמו כולם. עיניי כנראה הטעו אותי, כי כשאני חונכתי בחמ״ד לימדו אותנו לקבל את השונה, שגם אם אחינו לובש כותונת פסים ומדבר אחרת או נראה אחר אסור לנו לזרוק אותו לבור. עיניי כנראה הטעו אותי, כי כשאני חונכתי בחמ״ד סיפרו לי איך בכל העולם רדפו אחרי היהודים בשל מראם, גינונם ומנהגם, ואף לעגו להם, ולכן עלינו לאהוב ולהכיר את השונה. עיניי כנראה הטעו אותי, כי כשאני הייתי בחמ״ד המורה דיברה על קיבוץ גלויות ועל חיבור של עם אחד עם מנהגים רבים וצבעי עור שונים ושפות שונות, ואיך כולנו בעצם עם אחד ועלינו לשמור עליו.
כאשר שמענו כי רדפו, הוקיעו והעיפו מכל המדרגות ילדים יהודיים מבתי ספר וצעירים מאוניברסיטאות בגולה, דמינו רתח. כאשר שמענו כי דתם אינה מתאימה, כי גזעם אינו נאה, היינו בתדהמה. אך כאשר ילד חי, קיים ונושם בבתי הספר שלנו ומתגלה כי גופו שונה קצת מחבריו הננו מרשים להתיר את דמו, לצעוק ולבכות על חורבן הערכים.
מתי שכחנו את שעשו ליוסף במצרים? מתי שכחנו את הפרעות אשר אירעו לעם היהודי בגולה? מתי שכחנו את הרדיפות? מתי הספקנו לשכוח את הכאב של העולים מהארצות השונות? מתי שכחנו את הקושי שלהם להתקבל בקרבנו רק בשל מראם השונה וזהותם? מתי שכחנו את הערכים ששמענו בשיעורי תנ״ך, היסטוריה וחינוך?
האם שכחנו את גערת המורה בילדים שהציקו לילד החדש, או החנון? האם שכחנו את בקשת הגננת לשיתוף בין כולם במשחקים? האם שכחנו את אבינו אומר לנו לשחק יפה עם ילדים אחרים בגן המשחקים? האם שכחנו את אימנו גוערת בנו כאשר הצבענו ברחוב על אדם שנראה שונה?
או שמא לא שכחו זאת מוציאי הדיבה? שמא כאשר דברים פוגעים בנו הם נוראיים, אך כאשר פוגעים באחר, הם מותרים? האם אין הדיסוננס כואב בקרבכם? האיך אתם יכולים להתיר את דמו של ילד אשר כל אשר הוא חפץ בו הינו לשחק עם חבריו ולהיות עצמו. ילד שרק רוצה להתקיים בשלום, והחלטתם שכיוון שגופו שונה מאשר חבריו עליו לחדול ולהיעלם.
אם אתם הייתם קמים מחר בגוף אחר, האין אתם הייתם רוצים להיות עצמכם כפי שאתם מרגישים בקרבכם ונפשכם? האין אתם יכולים לראות לעיני האחר?
כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שפך דמים וכל ההורג אפילו נפש אחת מישראל כאילו הרג עולם ומלואו. האם שכחתם שתמר היתה מוכנה להיכנס לכבשן האש בלבד שלא תלבין את פני יהודה?
שמא שכחתם או שמא לא למדתם את אשר אירע בבית מדרשו של דוד? אשר לימד בנגעים ואוהלות וכאשר שאל אותו אחד מהבאים ״הבא על אשת איש מה דינו״ ענה לו ״מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא״?
שמא שכחתם או שמא לא למדתם את המופיע בפרק הזהב (בבא מציעא נח עמ"ב) כי כל היורדים לגיהנום עולים, אך המלבין פני חברו והמכנה אותו שם רע יורדים ולא עולים? השכחתם את אשר נאמר שם כי כל שערי תפילה ננעלו חוץ משערי אונאה, וכי מהכל נפרע ה׳ בידי שליח וממי שמצער את חברו הוא נפרע בעצמו?
ולכם החברים בבית הספר, ההורים, המחנכים וכל הציבור הדתי — אני קוראת לקבלת האחר והשונה. אני קוראת לפיתוח של שיח שמכיל, מקבל, אוהב וקורא לקרבו של כל ילדנו. אני חושבת ויודעת שעם הערכים שחונכנו אליהם אנחנו יכולים גם יכולים להכיל יותר, לקרב יותר, ולקבל יותר את השונה והאחר מאיתנו.
אנחנו צריכות וצריכים לחבק את השוני שיש בכל אחד מאיתנו בין גופו הוא דומה או אחר, בין אם מוצאו הוא דומה או שונה. עלינו להיות טובים יותר בשביל ילדינו ולבנות עולם אחר שבו כל ילד וילדה מרגישים שייכים, שיש להם מקום אצלנו בבית. כדי שכל ישראל ישבו תחת סוכה אחת צריך להיות מוכנים להקשיב, לשמוע ולהיות בחמלה כלפי השונים מאיתנו, וללמוד מהם איך נוכל לקרבם ולעשות לכולם מקום בשולחן.
בתקווה לקירוב לבבות.
מאיה חיים, טרנסית, אקטיביסטית, סטודנטית לפסיכולוגיה, ומובילת הקבוצה הטרנסית בחברותא.
