איך קרה שלארגון ששמו השני הוא "הומואים דתיים" יש יושב ראש דתל"ש? האם זו תאונה או אידיאולוגיה? איך זה עומד להשתנות הערב? ולמה שווה לעצור לרגע ולדבר רגע לפני שהתקלה כביכול מיושבת?

פתיחה

אין ספק שיש מידה מסוימת של אירוניה בעובדה שהיושב ראש הראשון של עמותת "חברותא – הומואים דתיים" אינו דתי כי אם דתל"ש. אחד הדגלים שחברותא מרימה הוא היכולת לשלב בין אמונה ובין נטייה מינית, ואיך ייתכן שבראש הארגון עומד אדם שלא מימש בעצמו את שהארגון מנסה לקדם?

היו"ר הדתל"ש של חברותא, היה נושא לדיונים בוועד ולתהיות מחוצה לו. היה מי שתקף את הארגון על כך ואף השתמש בכך כטיעון להקמת ארגון נפרד. היה גם מי שהתלבט אם להצטרף לארגון שכזה, או שסתם הרים גבה.

אז רגע לפני שאני מפנה את מקומי לאדם אחר, חשבתי שיהיה נכון לדבר בכנות על הנושא. מכיוון שהוא נוגע בכמה נושאים העומדים בבסיס אופיה של חברותא.

בין שני ערבים בירושלים

זה קרה בערב ירושלמי קר, רגע אחרי שחברותא קמה כעמותה. הוועד הטרי התכנס לראשונה ואחד הנושאים שעמדו על הפרק היה בחירת היושב ראש. חמשת אנשי הוועד שישבו בחדר ניהלו דיון לא פשוט בנסותם להחליט מי מביניהם מתאים להיות יושב ראש הוועד. ההליך היה יכול להיות כמעט פרוצדוראלי, אילמלא המועמד הטבעי לתפקיד היה דתל"ש! בסופו של הדיון רוב חברי הוועד בחרו במועמד הדתל"ש, למרות היותו כזה, ואילו חבר אחד התנגד לבחירה בדיוק מסיבה זו. התנגד אבל קיבל את הכרעת הרוב.

הדיון, למרות שהתנהל במתינות, לא היה נעים. במהלכו מצאתי את עצמי מגן על עצם נוכחותי בחדר, מבקש להבטיח לי ושלכמותי מקום, ולקבוע תקדים שיפתור את הדיון הלא מוכרע שליווה את חברותא מייסודה כקבוצה. דתל"שים כשותפים שווים ובעלי בית? או שמא דתל"שים כאורחים נבוכים בבית הכנסת, בבחינת אנו מתירים להתפלל עם העבריינים.

לא תמיד היה לי הבטחון לעמוד ולטעון שמקומי כשווה בחבורה. שלוש שנים לפני כן בערב חורפי אחר, גם הוא בירושלים, כשהקמנו את פרויקט ההסברה שב"ל, גם אז עלתה שאלת מקומם של הדתל"שים. מצאתי את עצמי שוב ושוב שואל האם עלי להישאר בחדר, ומקבל תשובה חיובית אך רפה משהו. בסופו של ערב ההקמה של שב"ל, הסכמנו שהדתיים הייצוגיים יהיו בחזית ההסברה ואילו הדתל"שים יסייעו בעורף הרחק מעיניו של קהל היעד או הציבור. חששנו שהמחנכים והרבנים יסרבו לדבר עם דתל"שים, או שיתייגו אותנו כפורצי גדר מבלי להקשיב לדברינו. רק כעבור כשלוש שנים המציאות והאילוצים הפגישו אותנו הדתל"שים עם המחנכים. וראה זה פלא, היתה לנו שפה משותפת, הדיאלוג לא נפגם. אותם מחנכים שמתקשים לתת מקום בטוח להומואים בכיתה ובקהילה, לא הביעו פליאה על שעזבנו את הדת. לא נדרשנו לטעון במפורש "הרצחת וגם ירשת". הקושי של ההומואים והלסביות הדתיים עם הדתל"שים ושל הדתל"שים עם מקומם בקבוצה היה בתוכנו פנימה.

דתל"שים אוחצ'ות ומה שביניהם

 "חברותא – הומואים דתיים הוקמה על ידי בוגרי ישיבות הסדר ומכינות קדם צבאיות…. ", כך בחרו מייסדי הארגון להציג אותנו.

ההומו שלנו גדול ואדוק, הוא לומד תורה ובוודאי מתגייס ליחידות מובחרות. ההומו שלנו הוא בדיוק ההפך הגמור מכל מה שאנחנו פוחדים שיחשבו עלינו. אנחנו מקוום שאם נממש את כל האידיאלים עליהם גדלנו בבני עקיבא ובעזרא, אולי יסלחו לנו על הדבר הקטן הזה, נו אתם יודעים. הדבר הקטן הזה שהחברה בה גדלנו לא מסוגלת להכיל, ואלו מתוכה שכן מצליחים, נדמים בעיננו כרחוקים רק כחוט השערה מלהפנות לנו עורף אם רק נכשל בכל דבר נוסף.

החברה הדתית, כך נדמה לנו, אותו חלק ממנה שמתחיל להפנים את קיומנו,  מדקדקת עם הומואים כחוט השערה. מנסה להיתלות בכל פגם דתי כדי לשכנע את עצמה שזה לא באמת קורה לה. שפרי בטנה המטריד, שעומד מולה ומאיים לזרוע חורבן בתמונת העולם הפשטנית שעליה מחונכת כל בת אולפנה אדוקה, לא באמת קיים. רבנים מזהירים מפני חציית קו, פריצת גדר, אם נגיד בריש גלי שאנחנו בעד זוגיות גברית או אם נארגן תפילות בהם יורשו הומואים לשבת לצד לסביות ללא מחיצה חו"ח. כאילו הקו לא נחצה מזמן, באותו רגע שעמדנו מולם, והישרנו מבט מוכיח, במקום אותו מבט של תחינה אליו היו רגילים.

ועדיין, אנחנו נמצאים במגננה, חוששים שיתכחשו לנו שוב ומאוימים מכל אדם מתוכנו ששובר את מיצג המושלמות. קשה לחלקים בתוכנו להכיל לצידם את ההומו הדתי לייט, הדתל"ש, הלא ייצוגי.

גם בחברה החילונית, הרבה הומואים נבוכים מול דימויים של הומואים נשיים, ששוברים את סיפור הכיסוי של  "הומואים הם גברים, בדיוק כמוכם". אך בחברה הדתית ההומואית הפחד גדול שבעתיים. גדלנו בחברה שהתכחשה לנו ועדיין רוצה להתכחש, ושממאנת כדרך קבע לקיים דו שיח של שווים עם מי שלא משחק לפי כללי המשחק והצביון הנהוגים בה.

אנחנו פוחדים לאבד את מה שכבר השגנו.

מה יש לדתל"שים לחפש פה?

כמו כל יהודי אני אענה בשאלה: איך אפשר להיות הומו דתי?

אני לא מתכוון סתם להקניט. שתי השאלות קשורות זו בזו. אפשר להיות הומו דתי מכיוון שהדתיות שלנו סרוגה בנימי נפשנו במארג כה חזק ומורכב שגם אם תוציא ממנו פתיל או תקרע בו קרע הוא לא ייפרם במהרה. לדתיות שלנו יכולים להיות רבדים רבים: אמונה, קיום מצוות ומנהגים, כמו גם ערכים, זהות, משפחה שייכות חברתית וזכרונות.

במאבק הזה עם ועל נטייתנו המינית נפגעים חלק מהרבדים. איני מכיר איש שיצא ללא פגע. רבים מאיתנו מתמודדים אם תחושת ניכור כלפי החברה בה גדלנו, או פחד מאיבוד המשפחה. אחרים לא מרגישים שהם ראויים לחבוש כיפה, גם כשהם נשארים דתיים. ואחרים, כמוני, מוותרים על האמונה בבורא עולם.

הפניית הגב לאלוהים חסכה ממני את הקונפליקט האמוני, אך היא לא הכהתה את תחושת העוול. הערכים עליהם התחנכתי חזקים, כמו גם חוסר האפשרות לבחור באדישות גם כשזו האופציה הנוחה לכאורה. ההתמודדות עם המשפחה לא פוסקת, ההורים קיבלו אותי, אבל האחיות שהתחנכו באולפנת צבייה והתחזקו במדרשת יד בנימין, מתקשות להתמודד. כמוני כך גם הרבה אחרים בחברותא דתיים לסוגיהם, ודתל"שים, עם כיפה ובלעדיה, מדברים שפה משותפת ונושאים מטען משותף של חוויות, שריטות, התמודדויות ולבטים.

הבחירה

מלכתחילה הוקמה חברותא על ידי דתיים ודתל"שים. הדתי הדתל"ש והפנאט, דרו בכפיפה אחת בוועד וניהלו אותו בהצלחה. גם הפעילויות היו פתוחות לכל מי שבא מתוך צורך וכנות. בשנה הראשונה הטלפון של בני ונתי לא הפסיק לצלצל ואיש לא פשפש בציציות.

המהלך שהובלנו בשנה האחרונה (הפיכתנו לעמותה רשומה) נועד לא רק לתת מסגרת פורמלית לפעילות חברותא, אלא גם למסור את האחריות על הובלת הארגון בידי חבריו. אנחנו מאמינים שזו הדרך היחידה ליצור רצף של עשייה ולשמור על הארגון רלוונטי אל מול הצרכים המשתנים. היינו צריכים לבחור בפני מי פתוח הארגון. האם בעלי הבית הם הדתיים, ורק בפניהם פתוח הארגון ואילו הדתל"שים הם בבחינת אורחים? ואולי הוא פתוח בפני כולם, אלא שיש מעמדות בארגון ומשרות מפתח השמורות לאנשים ייצוגיים בלבד? ואיפה בקהילתנו עובר הקו בין דתי לדתל"ש בין ייצוגי למביך?

בחרנו ליצור ארגון הפתוח לכל חברי הקהילה הפעילים,כך שכל הומו שבא מבית דתי או שמתמודד עם נושא הדת יוכל להשתלב בפעילויות ובארגון, במידה והוא מזדהה עם דרכו וערכיו. חברותא הייתה ונשארה ארגון בעל צביון דתי, אך אנשיה חלקם דתיים יותר וחלקם דתיים פחות, או שאינם דתיים עוד. הארגון מעודד את כל אנשיו להיות פעילים בוועד ומחוצה לו. הוועד לא מורכב מצדיקים, ואנשיו לא מתיימרים להיות מודלים לחיקוי. הוועד מורכב משליחי ציבור. אנשים שלקחו על עצמם להמשיך ולהוביל את הארגון למעננו ולמען אלו הגדלים במקום ממנו באנו.

אנחנו מודעים למחיר שאנחנו עשויים לשלם על בחירה זו, ועל ההצגה שלה בכנות ובשקיפות, אלא שכהומואים כבר הורגלנו לשם מחירים גבוהים מכך על כנות ודרך.

היום (חמישי, כ"ד באלול תשע"א, 22.09.2011) יתקיימו בחירות לוועד, ללא שריונים וללא מקום מובטח למאן דהו. אנחנו מאמינים שחברי העמותה ישכילו לבחור אנשים מגוונים ויידעו לאזן בין חיזוק הקיים ובין חידוש ושינוי. אנחנו מאמינים שחברי הוועד הנבחרים ידעו לשמור על אופיו של הארגון ויובילו אותו להגשמת מטרותיו.

אייל ליברמן

היו"ר הדתל"ש של הוועד היוצא